נשים ערביות – מסלול המכשולים בדרך לעבודה

מאת: אלה אלון, הקליניקה לזכויות אדם

"ישנה אמירה מפורסמת שהולכת כך, לעולם לא לרוץ אחרי גבר (במקרה שאת אישה) או אחרי אוטובוס כי תמיד יבוא אחר, ובכן במקרה של קו 823 אמירה זו ממש אבל ממש לא נכונה, זה אחד האוטובוסים הבודדים שעוצרים בתחנה של כפר קרע ובכל התחנות שאחריה למי שפניו צפונה, בהגעתו הבטון של התחנה קם לתחייה למשך כמה שניות, הברזלים נעשים נוצצים, והתחנה מרגישה ממש תחנה אמיתית, פעמיים בסך הכול בבוקר הוא מגיע בשעה 7 ובשעה 8, ולכן מומלץ בחום לרוץ אחריו אבל בזהירות כי בכביש הראשי של וואדי ערה יש סיכוי ש-823 מכוניות יידרסו אותך על הבוקר." מתוך מאמר של תופיק מסאלחה, מהנדס, עובד בחברת הייטק בנצרת[1]

רק כ-18% מהנשים הערביות בישראל עובדות (לעומת 65% מהנשים היהודיות ו-63% מהגברים הערבים). בקליניקה לזכויות אדם אנו פועלים לאתר את המכשולים הרבים העומדים בפני נשים ערביות ומקשים עליהן להתפרנס בכבוד, ומנסים להתמודד עם מכשולים אלה. בשורות הבאות, אנסה להמחיש לכם מהם המכשולים העיקריים העומדים בדרכן.

מהי, לדעתכם, הסיבה העיקרית לכך שנשים ערביות אינן עובדות? לפני שאספר לכם לאילו מסקנות הגיעו מחקרים שבדקו את הנושא, נראה כיצד השיב על שאלה זו שר האוצר של מדינת ישראל, יובל שטייניץ, בכנס שעסק בנושא: "מכשולים תרבותיים, מסגרות מסורתיות ודעה לפיה על אישה ערבייה להישאר בתחום היישוב, מעכבים את ההשתלבות של האוכלוסייה בכוח העבודה". שר האוצר סבור שהאשמה רובצת לפתחו של המגזר הערבי, שנאמר 'ירצו יעבדו, לא ירצו לא יעבדו'. אבל המציאות שונה. לפי מחקרים שבדקו את הנושא, 75% מהאוכלוסייה הערבית סבורים שחשוב שגם נשים יעבדו. בנוסף, 43% מהנשים הערביות שאינן מועסקות מוכנות לצאת לעבודה באופן מיידי. חבל ששר האוצר, שאמור להוביל את הטיפול בנושא, מתבסס בדבריו על דעות קדומות, שמטרתן להאשים את הנשים הערביות ואת החברה הערבית בעוני שלהן, במקום לנסות לאתר את המכשולים האמיתיים העומדים בפני אותן נשים המעוניינות לצאת לעבוד.

אז מהם המכשולים המרכזיים העומדים בפני תעסוקה של נשים ערביות? המכשולים הם רבים, משולבים אלו באלו ודורשים פתרון מערכתי מקיף. הנה כמה דוגמאות:
מחסור במקומות עבודה – הבעיה של מצוקת תעסוקה בפריפריה, שם מתגוררים מרבית הערבים, ידועה. עם זאת, ביישובים ערביים הבעיה חמורה הרבה יותר, מכיוון שהמדינה לא השקיעה בהם ולא הקימה בהם אזורי תעשייה. כך לדוגמא, בנצרת עלית (יישוב יהודי עם כ-40,000 תושבים) יש 10,000 דונם של אזור תעשייה ובנצרת (יישוב ערבי עם כ-70,000 תושבים) יש 84 דונם של אזור תעשייה.
מחסור בתחבורה ציבורית – ביישובים ערביים רבים אין תחבורה ציבורית כלל, לא בתוך היישוב ולא תחבורה המחברת בין היישוב לבין אזורי תעסוקה. במקומות שבהם יש תחבורה ציבורית, היא בדרך כלל מחוץ ליישוב, ונדרש אמצעי תחבורה כדי להגיע אליה. וגם אז, כפי שניתן ללמוד מהציטוט שלמעלה, התחבורה הציבורית מגיעה בשכיחות נמוכה מאד, ולכן קשה להסתמך עליה. התוצאה היא שלנשים שאין להן רישיון נהיגה או שאין להן רכב, אין איך להגיע לעבודה.
מחסור במעונות יום – המדינה מסייעת לרשויות מקומיות לבנות מעונות יום עבור ילדים קטנים (עד גיל 3) ומסבסדת עבור הורים עובדים את שהות הילדים במעון. למרבה הצער, מתוך כ-1700 מעונות יום בישראל, רק כ-30 נבנו ביישובים ערביים. מה אמורות לעשות נשים ערביות שרוצות לצאת לעבודה עם הילדים הקטנים שלהן?
העדר השכלה והעדר הכשרה מקצועית מתאימה – התעסוקה בקרב נשים ערביות אקדמאיות גבוהה בהרבה מאשר בקרב נשים שאין להן תואר אקדמי (אם כי עדיין נמוכה בהרבה מהתעסוקה בקרב אקדמאיות יהודיות). אבל הנגישות של נשים ערביות להשכלה גבוהה מלכתחילה נמוכה מאוד, בשל האפליה בין מערכת החינוך הממלכתית היהודית והערבית. כך, רק 3.3% מהצעירים הערבים (בגילאי 20 – 34) לומדים באוניברסיטאות לעומת 9% מהצעירים היהודים.
אפליה בהעסקה – ערבים וערביות שהצליחו לעבור את מסלול המכשולים ולרכוש השכלה אקדמית נתקלים במחסומים של ממש, כאשר הם מנסים למצוא עבודה אצל מעסיקים יהודים (כבר אמרנו שבישובים הערביים אין הרבה עבודה). דעות קדומות וחששות לא מבוססים מביאים לרתיעה מהעסקת ערבים, באופן שאינו מאפשר לרבים מהם להתפרנס בכבוד. הדבר פוגע מאוד בנשים הערביות, אבל פוגע גם במשק כולו. בהעסקת עובדים ועובדות ערביים יש פוטנציאל אדיר עבור מעסיקים שמבינים את היתרונות הרבים שבסביבת עבודה מגוונת. אפשר ללמוד הרבה מעבודה עם אנשים שמגיעים מרקעים שונים ומתרבויות שונות, וזו גם חוויה מעניינת וכיפית.
העסקה פוגענית – נשים ערביות רבות הנאלצות לעבוד בעבודות לא מקצועיות (במיוחד בישובים ערביים, אך לא רק) סובלות מאפליה, ניצול והעסקה פוגענית במיוחד. הן מקבלות בחלק גדול מהמקרים שכר נמוך בהרבה משכר המינימום (20.7 ₪ לשעה). פעמים רבות הן מקבלות 10 ₪ לשעה ואף פחות מכך, וגם את יתר הזכויות שלהן כעובדות הן אינן מקבלות. העסקה בתנאים כאלה היא כמובן מנוגדת לחוק ומהווה עבירה פלילית. הבעיה היא שהמדינה לא ממש אוכפת את החוק, והנשים מפחדות להתלונן ולאבד את מקום העבודה שלהן (כזכור, אין להן הרבה אפשרויות עבודה אחרות).
עם מכשולים כה רבים העומדים בדרכן של נשים ערביות לפרנסה בכבוד, ניתן להבין מדוע נשים רבות אינן עובדות. בעתיד נספר לכם כיצד אנו פועלים על-מנת להתמודד עם חלק ממכשולים אלה...
[1] תודה לסטודנטית נדיה דקה ששלחה לי את המאמר.

היום שבו הושתקו המוזות

עו"ד הישאם שבאיטה הקליניקה לזכויות האדם

ממגוון המקרים שהקליניקה לזכויות אדם מטפלת בהם, בחרתי להציג דווקא מקרה פרטני ומקומי, אך יחד עם זאת אופייני לדינאמיקה של רוב ומיעוט בישראל, במיוחד בערים עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים.
מקרה זה מעלה שאלות קשות בנוגע לחופש הביטוי, המחשבה והתרבות בישראל.
צעירים ערבים ברמלה, שרצו לקדם את חיי התרבות והאומנות הערביים ברמלה, הקימו קבוצה מאורגנת של צעירים מתנדבים וקראו לה "חוטווה" ("צעד" בערבית).
לצורך השקת הקבוצה, החליטו החברים לארגן אירוע אומנותי גדול ברמלה, שבו הוזמנו להופיע אמנים ערבים פופולאריים (זמר הראפ תאמר נפאר, הזמרת תרז סלימאן, להקת איתאר ועוד). לצורך כך, פנתה הקבוצה למרכז הקהילתי הערבי ברמלה (המתנ"ס) וביקשה לשכור אולם מתאים לאירוע. המתנ"ס הסכים להקצות אולם לאירוע בתאריך שסוכם, שהוא ה- 05/02/09.
מאחר שהאירוע תוכנן להתקיים בעיצומה של המלחמה בעזה (עופרת יצוקה), תכננה הקבוצה לתרום את ההכנסות ממכירת הכרטיסים לאירוע לנפגעי המלחמה בעזה.
ביום המתוכנן, בצהרי היום, הגיעו צעירי הקבוצה למתנ"ס והחלו להכין את האולם לאירוע שהיה צפוי להתחיל בשעה 19:00.
בסביבות השעה 18:00, כשההכנות כמעט הושלמו, הגיע למקום סמנכ"ל המתנ"ס והודיע לחברי הקבוצה כי האירוע המתוכנן מבוטל, וכי הם מתבקשים לפרק את הציוד שהותקן ולפנות מיד את האולם. הוא לא נתן כל הסבר לביטול. כשהחברים דחקו בו להסביר את דבר הביטול הפתאומי, השיב לבסוף כי התקבלה הוראה מלמעלה, מראש העיר רמלה, לבטל את האירוע. אף על פי שלא ניתן נימוק מפורש לביטול האירוע, חברי הקבוצה מניחים כי סיבת הביטול נעוצה בכוונת מתכנני האירוע לתרום את ההכנסות מהאירוע לנפגעי המלחמה בעזה.
בלית ברירה, פירקו החברים את הציוד ופינו את האולם. בד בבד, מוזמנים רבים, שהגיעו למתנ"ס והופתעו לגלות שהאירוע בוטל, חזרו לביתם. במקביל פעלו החברים במרץ למצוא מקום חלופי כדי לקיים בכל זאת את האירוע. ואכן, לאחר מאמצים רבים נמצא אולם קטן במועדון מפלגת חד"ש בלוד שאפשר לקיים בו את האירוע.
בעקבות זאת, ארגנו מתנדבים כלי רכב והחלו להסיע את המוזמנים הרבים שהגיעו לאולם החלופי. אחרים התקשרו למוזמנים שבדרך והודיעו להם שהאירוע הועבר לאולם החלופי בלוד.
בסופו של דבר נערך האירוע המתוכנן באולם החלופי בלוד. אלא שהוא היה באופן משמעותי פחות גדול ומרשים, והתקיים באולם קטן, צפוף ולא נוח. בנוסף, האירוע התקיים בצלו של הביטול שגרם למבוכה ולתסכול של המארגנים, של המוזמנים ושל האמנים.
אם אכן בוטל האירוע בשל הכוונה לתרום את ההכנסות לנפגעי המלחמה בעזה, הדבר מעלה שאלות קשות הן כלפי ראש העיר והן כלפי האחראים על המתנ"ס הערבי.
כמו כן יש לתהות על הגורמים שחברו יחדיו ואפשרו את ביטול האירוע: תחילה הקלות שבה ניתנה ההוראה על ידי ראש העיר, הקלות שהוראה זו הועברה באמצעות האחראים במתנ"ס הערבי שלא ראו לנכון להתנגד לה או למחות נגדה, ולבסוף שוויון הנפש שבו התקבל הביטול על ידי התושבים ברמלה גם לאחריו.
כנגד קלות זו, ביקשו חברי הקבוצה לפעול. ואכן, בפברואר 2010, הגשנו (הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל-אביב) תביעה בשם חברי הקבוצה, לבית המשפט השלום בראשון לציון, שבה נדרשו עיריית רמלה, ראש העיר רמלה, והנהלת המתנ"ס לשלם לחברי הקבוצה פיצויים בסך של כ- 60,000 ₪ בגין ביטול האירוע. התובעים ציינו בתביעתם שבכוונתם לתרום כל סכום שייפסק לעמותה ברמלה שפועלת לשינוי חברתי.
בית המשפט עדיין לא הכריע בתביעה.

לנשום את רמת חובב

מאת כפיר אמון (הקליניקה לצדק סביבתי)

הקליניקה לצדק סביבתי מתמודדת בימים אלו עם מספר סוגיות עקרוניות וחשובות בתחום הסביבה. מתוך סוגיות אלו בחרתי לספר על סוגיה אחת בוערת, העוסקת במצב הבלתי נסבל שבו חיים אזרחים בישראל. אני מתכוון לתושבי הכפר הבלתי מוכר על ידי המדינה, וואדי אל נעם. סיפור המעשה מתחיל כמו כל סיפור טוב, לפני שנים רבות, או ליתר דיוק בשנת 1975. אז הוקמה המועצה האזורית-תעשייתית רמת חובב, שבה פועלים המפעלים המזהמים במדינה. לא פעם מתרחשות תקלות במפעלי רמת חובב, שבגללן נפלטים לאוויר חומרים מזיקים. בעקבות זאת הוחלט על הקמת "אזור ביטחון" ברדיוס של 5 ק"מ סביב המועצה. באזור הביטחון חל איסור על שימוש בקרקע (יש לציין כי באר-שבע מרוחקת מרמת חובב כ-12 ק"מ, כלא באר-שבע מרוחק 8 ק"מ ועיר הבה"דים עתידה להיות מרוחקת כ- 9 ק"מ). וואדי אל נעם הוא כפר בדווי, שבו 8,000 תושבים, כמחציתם ילדים – והוא שוכן קילומטר אחד בלבד מרמת חובב. ישנה מחלוקת רבת שנים בין המדינה לבין תושבי הכפר בדבר חוקיותו של היישוב וזמן הקמתו המדויק. המדינה טוענת כי התושבים הם אלה שבאו אל המטרד, ואילו התושבים טוענים כי המטרד בא אליהם. מזה 15 שנים מתנהלים מגעים בין המדינה לבין נציגי הכפר על העתקתו והרחקתו מאזור רמת חובב. הקליניקה בחרה להתעלם מן השאלה "מי היה שם קודם", ולמקד את העתירה בסכנה הנשקפת לתושבי הכפר כתוצאה מרמת חובב. ברור כי המשא ומתן על העתקת הכפר יארך עוד שנים רבות, ולאחריו תחל בניית המשכן החדש, שתארך אף היא שנים רבות. על כן העתירה באה לתקן את המצב הקיים, שבו חיים אנשים תחת איום מתמיד של חומרים מסוכנים. העתירה באה להתמודד עם העובדה המצערת שכיום תושבי הכפר אינם יודעים על התרחשות תקלה המערבת חומרים מסוכנים ברמת חובב. הם יודעים על כך רק לאחר שהם חשים באחד התסמינים כתוצאה משאיפת חומרים אלו. אין כל נוהל המתריע בפני תושבי הכפר על תקלה ברמת חובב. העתירה של הקליניקה לצדק סביבתי מבקשת לקבוע נהלים מסודרים להתמודדות עם המצב. הנה כמה פתרונות שהצענו למדינה: א. לערוך פעולות הדרכה ותרגול לתושבים בנוגע להתנהגות ראויה בעת אירוע חומרים מסוכנים. ב. להודיע מיידית בכריזת המסגדים על אירוע חומרים מסוכנים, לפי מידע שיועבר ישירות מרמת חובב. ג. להתקין צופרים בשטח הכפר שיתריעו על אירוע חומרים מסוכנים. ד. לחלק ביפרים לנציגי הכפר שבהם יקבלו הודעה מתאימה. ה. ליישר את תוואי הקרקע, כדי לאפשר לתושבי הכפר להימלט מן המקום בעת אירוע. ברור לנו כי הצעותינו אינן פותרות את הבעיות העקרוניות של התרחשות אירוע חומרים מסוכנים ושל קירבת התושבים לרמת חובב, אלא מתמקדים במתן התרעה ראויה. הסיבה לכך היא שאין לתושבי הכפר יכולת להתמודד עם האירוע עצמו, שכן אין בכפר מבני קבע אטומים שניתן להסתתר בהם בעת אירוע. אנו סבורים כי לכל הפחות זכותם של התושבים לדעת על אירוע חומרים מסוכנים בעת התרחשותו - כמו יתר התושבים סביב רמת חובב, ולנסות ולהתגונן ממנו. נציגי המדינה בודקים כעת את הצעותינו, כדי לפתור את הבעיה מבלי שיהיה צורך בעתירה. בנימה אישית – אני מאוד סקפטי שאכן יימצא הפתרון בסבב שיחות זה בין הצדדים, וכרגע אני מניח כי נשוב לבית המשפט לצורך הכרעה. ניתן לראות בתמונה את רמת חובב מוואדי אל-נעם.