יום רביעי, 30 ביוני 2010

פרשת עמנואל



מאת: יעל כפרי ומיכל אהרוני

המשפט בשירות הקהילה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב



תמונה מפליקר:by myshi
"פרשת עמנואל" התחילה כבעיה של שוויון .השאלה שבה דן בג"ץ היא - האם בית הספר שמפריד בין תלמידות ממוצא ספרדי לתלמידות ממוצא אשכנזי הוא בית ספר מפלה? האם חצר המשחקים שחולקה לשניים, שעות ההפסקה שהופרדו, חדר המורות שנחצה, ותלבושת אחידה נפרדת לשתי הקבוצות - מהווים אפליה? בג"ץ הכריע שאכן כן. זוהי אפליה ויש למגר אותה באופן מידי.
מי הגורם שצריך לשים קץ לאפליה? עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום העומד בראשה, עתרו לבג"ץ נגד משרד החינוך ונגד מרכז החינוך העצמאי (שבית הספר שייך לו), שהם הגופים שאחראים להמשך קיומה של האפליה. כל זמן שמשרד החינוך מאפשר את המשך התנהלותו של בית הספר – הוא אחראי לאפליה הנוהגת בו. אך הן משרד החינוך והן מרכז החינוך העצמאי הודיעו שהם הסירו את כל סימני האפליה מבית הספר, ומי שמונע את הלימוד המשותף הם ההורים מהזרם החסידי, אשכנזים ברובם, המסרבים שבנותיהם ילמדו עם התלמידות מהזרם "הכללי" - ספרדיות ברובן.

ברגע זה החל הסכסוך לקבל פנים אחרות. כידוע, בג"ץ עוסק בעתירות נגד רשויות המדינה ונגד גופים ציבוריים. אך לפתע הפכו אזרחים, אנשים פרטיים, שאינם גוף ממשלתי או ציבורי - להיות הגורם שאליו מכוון בג"ץ את פסיקותיו. יש לומר עוד, כי הפעולה נגד אותם אזרחים הייתה חמורה בהרבה מאשר פעולות שננקטות נגד רשויות שאינן מקיימות את צווי בית המשפט: בג"ץ הטיל על ההורים קנסות, וכשלא שילמו אותם, הוציא נגדם צווי מאסר ושלח אותם לבית הסוהר, שבו ישבו כעשרה ימים.

ההתקוממות נגד מאסר ההורים הייתה משותפת לחרדים ולחילונים, לאשכנזים ולספרדים. במקום לדון בשאלת השוויון התמקד הדיון הציבורי בסמכותו של בג"ץ, ובעימות בין דת למדינה. הנושא החינוכי נשכח.

אבל מה יקרה בשנה הבאה בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל? אחד מהפתרונות שנשמעים בתקשורת הוא שהחרדים מהזרם החסידי (אשכנזים ברובם) יקימו בית ספר פרטי, שלא יקבל מימון מהמדינה, ובו יוכלו לעשות כרצונם. זוהי טעות או הטעייה. ראשית גם בית ספר פרטי מקבל כ-55% מתקציבו מהמדינה. שנית – אסור להפלות במדינת ישראל על רקע עדתי, גם כשמדובר במוסד פרטי. האפליה בחינוך היא עבירה פלילית ולמשרד החינוך אסור לתמוך בכך.
המשפט בשירות הקהילה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב מארגן בימים אלה פורום של ארגונים העוסקים בחינוך, ושמטרתו להיאבק באפליה במערכת החינוך. בשלב ראשון המטרה היא להעניק ייעוץ משפטי להורים ולתלמידים שנתקלו באפליה בקבלה לבית הספר.

יום שלישי, 15 ביוני 2010

העסק של פאידה



העסק של פאידה
מאת: ענת קליגר (יועצת עסקית)
הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי

פעמים רבות אנחנו שומעים את המשפט "כל אחד יכול להצליח בכוחות עצמו אם רק יתאמץ מספיק, שוויון הזדמנויות לכולם", אבל בדיקה מדוקדקת יותר של הפרטים מראה שיש הרבה מכשולים בלתי נראים, שמקשים גם על המוכשרים ביותר שבינינו.
פאידה, שהגיעה אל הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, היא מהגרת מקונגו. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים אכזרית ביותר כבר למעלה מעשר שנים. פאידה ומשפחתה נרדפו בגלל עמדותיהן הפוליטיות והצליחו להימלט מקונגו ולהתגלגל בדרך לא דרך לישראל. ישראל היא מקום מקלט עבור פאידה, שבו היא מצפה למצוא עתיד טוב ובטוח יותר. מדינת ישראל מכירה במצב הקשה בקונגו ואף מקבלת פליטים המגיעים משם, אבל המדינה אינה מציעה כל תמיכה אחרת לאלו שהגיעו לכאן אחרי כל כך הרבה תלאות וטלטלות.
פאידה, שהחלה את לימודיה באוניברסיטה בקונגו אך לא הספיקה לסיים אותם, יצאה לחפש מקומות עבודה בתל אביב - אבל רק חברות ניקיון הסכימו לשכור אותה לעבודה. צבע עורה, מגבלות של תקשורת ושפה, מחסור באמצעים כספיים שיאפשרו לה, למשל, ללמוד עברית או מקצוע, דוחפים אותה ל"קריירה" בתחום הניקיון ושירותי הסיעוד. בגלל כל המגבלות הללו החליטו הארגונים מיקרופיי ועמותת סביבה תומכת, בשיתוף הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, להציע לנשים מקונגו קורס, שמסייע להן לפתוח עסק משלהן, וכן להעניק להן הלוואה זעירה, שתהיה ההון הראשוני שיאפשר להן להקים עסק ולפתחו. הלוואות מסוג זה נקראות "מיקרופיננס".

מה זה מיקרופיננס? מי צריך את זה?
שיטת ה"מיקרופיננס" או "מימון זעיר" הומצאה על ידי זוכה פרס נובל לשלום מוחמד יונוס. זוהי שיטה שבה מוענקות הלוואות בסכומים קטנים לאוכלוסיה מעוטת יכולת כלכלית. מכיוון שבנקים מעמידים תנאים רבים לקבלת הלוואה, ישנם מגזרים שלמים באוכלוסיה שאינם יכולים לגייס הון ראשוני כדי להקים עסק שיפרנס אותם.
במגזרים אלה נכללים אנשים עם מצוקות שונות, המתקשים להשתלב בשוק העבודה כשכירות וכשכירים ולפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד. מדובר במהגרים, במיעוטים, באנשים מעוטי השכלה וחסרי מקצוע, או ב"סתם" אמהות שאינן יכולות לשלב בין גידול ילדיהן לבין דרישות שוק העבודה. אנשים אלה אינם עונים על דרישות שוק העבודה, גם בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממקומות התעסוקה, הבדלים תרבותיים וחברתיים בינם לבין רוב האוכלוסייה במדינה, וכן עקב אפליה בשל מוצא ובשל מין.
"מימון זעיר" מספק לאנשים, ובעיקר לנשים, הזדמנות לקבל הון ראשוני, גם אם זעיר ביותר, כדי להקים ולפתח עסק משלהן. ההלוואה ניתנת במשולב עם קורס הכשרה, שבו לומדות הנשים איך להקים ואיך להפעיל את העסק שלהן.

ובחזרה לפאידה. בעזרת הייעוץ וההלוואה שקיבלה, היא הפסיקה לעבוד כמנקה ופתחה גן ילדים בביתה. בתחילה טיפלה בשלושה ילדים, ולאט לאט הגיעו לגן ילדים נוספים מקהילת הפליטים מקונגו. למרות כל הקשיים והמגבלות, שעל חלקם התגברה בעזרת יעוץ שקיבלה מסטודנטים בקליניקה, היא הצליחה לפתח עסק משלה. אין בנק בישראל שמוכן אפילו לשקול לתת הלוואה ללקוחה כמו פאידה, אף שהיא יכולה להחזיר את ההלוואה, כמו כל לקוח אחר של הבנק. ולכן הלוואה זעירה מארגון חברתי פותחת בפניה אפשרויות שלא היו בפניה קודם לכן.
כל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, אבל לפעמים המאמץ לא מספיק - צריך קצת עזרה מאחרים. למשל, לתת אשראי – כסף וגם אמון שההלוואה תוחזר. האשראי, ובוודאי עוד דברים רבים אחרים, נחוצים כדי לאפשר לכולם, ובעיקר לכולן, הזדמנות שווה באמת.

יום שני, 7 ביוני 2010

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה


ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה - מאת דוד (מכתב מאת לקוח של הקליניקה לזכויות אדם)

שלום,

שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.

דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.

גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.

יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.

כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.
לפני כשלש שנים ראינו פרסומים על "הכפר היווני" בקיבוץ מעיין ברוך. מדובר על שכונת הרחבה לקיבוץ, ישוב קהילתי. כלומר: בישוב יגורו אנשים בשני מעמדות: חברי קיבוץ ועירוניים. העירוניים חיים כמו בכל מקום אחר, כלומר, בין השאר – כל משפחה היא גוף כלכלי עצמאי. הקשר עם השכנים – כמו בעיר: אפשר להתחבר, אפשר "שלום שלום" מנומס, ואפשר גם בלי. אין כלל חובה להכיר את כל תושבי היישוב.

מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.

נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.

במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.

קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?

עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.

עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.

כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.

נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.

אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.

ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?

אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.

ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.

ותחשבו על זה

דוד