קסֶנופוביה בישראל

מאת: יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים
תלמידים יקרים, תלמידות יקרות. היום ברצוני ללמד אתכם מילה חדשה:

קְסֶנוֹפוֹבְּיָה

קְסֶ-נוֹ-פוֹבְּ-יָה

קסֶנופוביה פירושה: פחד מהזר וסלידה ממנו, אך ורק מן הסיבה שהוא זר.
הקסנופוביה היא "אחות" של תופעות מכוערות אחרות, כמו אנטישמיות (פחד וסלידה מיהודים), גזענות (פחד וסלידה משחורים או מבני גזעים אחרים, שאינם "לבנים"), הומופוביה (פחד וסלידה מהומואים, מלסביות ומטרנסג'נדרים), ושובניזם (התייחסות משפילה לנשים).

למרבה הצער, בחודשים האחרונים אני שומע יותר ויותר ביטויים קסנופוביים כנגד מהגרי עבודה (עובדים זרים), וכן כנגד אנשים שהגיעו לישראל כדי לבקש בה מקלט מדיני (כלומר, אנשים שטוענים שנשקפת להם סכנת חיים במדינותיהם, ומבקשים לקבל מחסה בישראל), בעיקר כאלה שבאו מאפריקה.

ההתבטאויות הקסנופוביות כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט באות מצד אזרחים, וכן מצד אנשי ציבור. הם מייחסים לזרים תכונות שליליות שונות, לעיתים ללא כל אחיזה במציאות, ולעיתים תוך הפרזה והגזמה בנתונים. כך, למשל, מייחסים לאנשים אלה עבריינות, שימוש בסמים, מחלות, מוסר ירוד, בורות ועוד כהנה וכהנה.

מה שעצוב בעיני הוא שחלק גדול מאותם אנשים בישראל, שמתבטאים באופן קסנופובי כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט סבלו בעבר הלא רחוק בעצמם מגילויי גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה כנגדם. אינני מדבר רק על העובדה שהרוב המכריע של אזרחי מדינת ישראל הם יהודים, שאבותיהם ואימהותיהם סבלו רדיפות נוראיות בגלל יהדותם במדינות שונות ברחבי העולם. אני מדבר גם, למשל, על מזרחיים בישראל (אנשים ממוצא יהודי-ספרדי).

במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשנת 1949 נכתבו הדברים המזעזעים הבאים ביחס ליהודים מזרחיים: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו בשיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני... בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצאו זוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין...אבל מעל לכל קיימת עובדה יסודית, המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ, ובראש ובראשונה – עצלות כרונית ושנאת עבודה" (את המאמר הזה איתר פרופ' ברוך קימרלינג, והציטוט ממנו כלול במאמר שפירסם בכתב-העת "סוציולוגיה ישראלית").

אל תתבלבלו: כשאותו עיתונאי מ"הארץ" כתב על ה"אפריקאים", הוא לא התכוון למבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. הוא התכוון ליהודים ממרוקו, מטוניס, מאלג'יר ומלוב. כלומר, הוא דיבר על ההורים, או הסבים והסבתות של חלק גדול מאיתנו. אני בטוח שדברי ההבל הללו, המכוערים כל-כך, מכעיסים רבים מכם. עכשיו נשאלת השאלה: האם יש היגיון או צדק בכך, שמשהו שמאוד מטריד אותנו כאשר הוא נאמר עלינו, ייהפך לפחות מטריד רק מפני שהוא נאמר על אחרים? התשובה, לדעתי, היא: לא. חובה עלינו להתנגד לגילויי שנאה, לאלימות מילולית ולהשפלה של כל אדם. גם אם הוא נראה שונה מאיתנו. גם אם הוא שחור. גם אם הוא זר.

תמונה: ויקיפדיה,Ygrek

לא קלה היא דרכנו

מאת: עו"ד הדר יוהס-פלד, הקליניקה לצדק סביבתי

כאשר מזכירים את המאבק לקידום התחבורה הציבורית כמאבק סביבתי, לא אחת מורמת גבה – מה הקשר בין תחבורה ציבורית לאיכות הסביבה? אז זהו, שיש קשר, וקשר הדוק. למעשה, התחבורה היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הסביבה. קודם כל, זיהום האוויר. כל מכונית שנוסעת בכביש פולטת זיהום הפוגע בתושבים המתגוררים בקרבת הכבישים, ברוכבי אופניים, בהולכי הרגל ובשאר הנוסעים בכביש. ככל שיש יותר מכוניות – יש יותר זיהום. עניין נוסף וחשוב לא פחות הוא הפגיעה בשטחים הפתוחים. ככל שיש יותר כלי רכב – כך יש צורך ביותר כבישים, ובכבישים רחבים יותר. סלילת הכבישים נעשית על חשבון השטחים פתוחים, פעמים רבות באזורים בעלי חשיבות מבחינת ערכי הטבע. כך למשל, הכבישים עלולים לפגוע קשות בנוף למנוע מבעלי חיים מעבר חופשי ובטוח, ועוד 1

ההיגיון הוא פשוט – ככל שיותר אנשים יסעו באוטובוסים וברכבות במקום ברכב הפרטי – יהיה פחות זיהום אוויר, יהיה צורך בפחות כבישים, וכך תפחת הפגיעה בשטחים הפתוחים.
אז אם זה כל-כך פשוט – למה רוב האנשים משתמשים ברכב הפרטי ולא בתחבורה ציבורית? למה רק 20% אחוז מהציבור משתמשים בתחבורה ציבורית, ו-80% מעדיפים את הרכב הפרטי 2?
ניתן לחשוב על תשובות שונות - כמו רכב כסמל מעמדי, העדר תחבורה ציבורית בשבת ועצמאות רבה שמעניק הרכב הפרטי. אבל נראה שהשימוש היומיומי ברכב הפרטי נובע בעיקר מטעמי נוחות, וזאת משום שהתחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה. השירות ברמה לא טובה, האוטובוסים אינם מגיעים בזמן; לא ניתנת עדיפות לתחבורה הציבורית, כך שהאוטובוסים נתקעים בפקקים, וגם במקומות שבהם יש נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית - לא אוכפים את החוק; מסלולי הקווים ארוכים מדי, והנסיעה ממקום למקום נמשכת זמן רב מדי. בקיצור – לא נוח לנסוע בתחבורה הציבורית.
אז מה עושים? בשנים האחרונות יש תכניות לשפר את התחבורה הציבורית. למשל, באזור גוש-דן מדברים כבר שנים רבות על רכבת קלה. רכבת קלה עדיין אין, אבל בינתיים מתכננים ארגון מחדש של התחבורה הציבורית בתל-אביב, שכולל בין היתר שינוי של מסלולי הקווים. גם בירושלים יש תכניות לשיפור התחבורה הציבורית. כבר שנים ארוכות עומלים בירושלים על בניית הרכבת הקלה, שאמורה להיות מערכת יעילה להסעת המוני נוסעים ברחבי העיר, וכן פועלים לשפר את קווי האוטובוס. הבעיה היא שהעבודות לבניית הרכבת נמשכות כבר כמה שנים, והפעלת הקו הראשון מתעכבת שוב ושוב. ואם להוסיף על-כך, העבודות לבניית הרכבת הקלה בירושלים הפכו את התנועה בעיר לקשה מאד. בעקבות מצב זה, התארגנה בירושלים קבוצת תושבים, שמנסה להיאבק ולשפר את מצב התחבורה הציבורית. הקליניקה לצדק סביבתי מסייעת לה במאבק זה.
לסיום – אני מאמינה שבכל זאת יש מקום לאופטימיות. הניסיון של ערים רבות בעולם מוכיח שתחבורה ציבורית יכולה להצליח, ולהיות הדרך המועדפת על התושבים להגיע ממקום למקום. הדבר דורש תכנון נכון וכולל של התחבורה הציבורית – ובין היתר מחייב לבחור באמצעי תחבורה מתאימים ויעילים, לחבר בין קווים שונים ובין אמצעי תחבורה שונים, כך שיהיה אפשר להחליף קווים בצורה יעילה, ובעיקר – לתת עדיפות לתחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי.
נסיעה טובה!


על ההשפעות הסביבתיות של התחבורה אפשר לקרוא באתר המשרד להגנת הסביבה

המספרים לקוחים מתוך מאמר דעה של אריק טפיירו, רכז תחבורה בחברה להגנת הטבע