ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה - מאת דוד (מכתב מאת לקוח של הקליניקה לזכויות אדם)
שלום,
שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.
דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.
גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.
יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.
כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.
שלום,
שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.
דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.
גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.
יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.
כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.
לפני כשלש שנים ראינו פרסומים על "הכפר היווני" בקיבוץ מעיין ברוך. מדובר על שכונת הרחבה לקיבוץ, ישוב קהילתי. כלומר: בישוב יגורו אנשים בשני מעמדות: חברי קיבוץ ועירוניים. העירוניים חיים כמו בכל מקום אחר, כלומר, בין השאר – כל משפחה היא גוף כלכלי עצמאי. הקשר עם השכנים – כמו בעיר: אפשר להתחבר, אפשר "שלום שלום" מנומס, ואפשר גם בלי. אין כלל חובה להכיר את כל תושבי היישוב.
מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.
נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.
במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.
קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?
עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.
עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.
כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.
נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.
אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.
ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?
אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.
ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.
ותחשבו על זה
דוד
מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.
נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.
במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.
קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?
עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.
עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.
כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.
נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.
אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.
ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?
אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.
ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.
ותחשבו על זה
דוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה