עסקים חברתיים – הזדמנות חדשה לארגונים חברתיים

מאת: עו"ד גליה פיט

החצר הנשית היא עמותה המסייעת לנערות ולמתבגרות אשר חיות במצבי מצוקה באזור יפו. החצר מהווה מרחב פתוח לנשים צעירות לשהות בה, לשוחח עם עובדות מהתחום הטיפולי, להשתתף בחוגים מעשירים, ללמוד על השתלבות בתעסוקה ואפילו ליהנות מתספורת מקצועית וטיפול לשיער מבית שוקי זיקרי.

עמותת "החצר הנשית" נתמכת על ידי פילנתרופיה (נדבנות), כלומר היא מתקיימת בזכות תרומות של כסף, שירותים ומוצרים וכן שעות התנדבות של אנשים אשר מעריכים את הפעילות של העמותה, ומכירים בחשיבותה ובתרומתה הרבה לנערות ולנשים הצעירות הנזקקות לסיועה. אפשר לראות בלינק כאן את רשימת הארגונים אשר תורמים לפעילות הענפה והחשובה של "החצר הנשית".

פילנתרופיה היא אמצעי חשוב לקיומו של המגזר החברתי בישראל שמרבית העמותות משתייכות אליו. נדבנים פרטיים, קרנות תרומות ייחודיות וגופים עסקיים רבים בעולם ובישראל תורמים מכספם כדי לסייע לעמותות ולארגונים התנדבותיים שונים, הנמנים עם המגזר החברתי. התרומות מאפשרות לארגונים לעסוק בפעילויות בתחום החינוך, הרווחה, התרבות, הספורט, הבריאות וזכויות האדם, ולפעול לטובת אנשים אשר זקוקים לסיוע מיוחד בתחומים אלה.

אולם ארגוני המגזר החברתי הפועלים בישראל מבינים כיום כי יש סכנה בכך שכל פעילותם תתבסס על תרומות ועל פילנתרופיה. וזאת משום שתרומות אינן מובטחות, ויש להשקיע מאמץ רב כדי להמשיך ולגייס תרומות או לגייס תרומות חדשות מידי שנה. בנוסף, בעקבות המשבר הפיננסי שפקד את העולם בשנים האחרונות וגם בעקבות היחלשות שער הדולר אל מול השקל, קשה עוד יותר לגייס תרומות.

לכן יותר ויותר עמותות וארגונים במגזר החברתי מתעניינים באפשרות להקים "עסק חברתי". הכוונה היא לפעילות במודל עסקי שמייצרת הכנסה ורווח – כמו כל עסק. אלא שהמטרות של העסק הזה הן חברתיות וקשורות, בדרך כלל, לפעילות של הארגון החברתי. כך במקרה של "החצר הנשית", הארגון מתכוון להקים חנות בגדים ואביזרי אופנה. לחנות יש מספר מטרות: הראשונה היא להיות רווחית - בכסף שתרוויח החנות תוכל העמותה להשתמש לצורך מימון שאר הפעילויות שלה (כגון חוגים, מספרה, הדרכות לתעסוקה ועוד). שנית, בחנות תוכלנה לעבוד נערות ומתבגרות אשר נעזרות בשירותי העמותה. ההזדמנות לעבוד בחנות היא מיוחדת, משום שבעזרתה אפשר לרכוש מיומנויות וכישורי עבודה שישרתו את הנערות כאשר תצאנה לעבודה בשוק החופשי, ובאותה העת תוכלנה הנערות להרוויח כסף מעבודה. המטרה השלישית גם היא חשובה: לאפשר לנערות לקנות בגדים מעוצבים וחדשים במחיר מוזל.

אז מה בעצם ההבדל בין "עסק רגיל" ל"עסק חברתי"? חייבים להודות שעדיין אין הגדרות חוקיות ברורות ל"עסק חברתי". אבל, מקובל לומר ש"עסק חברתי" קם כדי להשיג מטרה חברתית, כגון חממה תעסוקתית לאנשים שמתקשים להשתלב בשוק התעסוקה, הנגשת שירותי בריאות, יצירת מודלים חדשים של חינוך והוראה. כמו "עסק רגיל" העסק החברתי צריך להיות רווחי: כלומר כל ההכנסות ממנו צריכות לכסות את כל ההוצאות שלו. אבל, אולי ההבדל המשמעותי ביותר הוא שבעסק חברתי לא מקדשים את הרווח הכספי אלא את המטרה החברתית, כלומר לא שואפים כל הזמן להרוויח יותר כסף מהעסק, אלא להרוויח יותר הישגים חברתיים מבלי להיכנס לגרעון (חסר) כספי.

על חולי נפש בהליך הפלילי

מאת: עו"ד איתי הרמלין, הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי

מדי זמן מה אנחנו שומעים על מקרי אלימות קשים שבהם החשוד או הנאשם טוען כי איננו שפוי. רבים מכם אומרים לעצמם בוודאי כי מובן מאליו שמי שרצח אדם קרוב לו אינו שפוי. אחרים חושבים כי מדובר בניסיון של מבצע עבירה להימלט מעונש, וחוששים שיחזור להסתובב כאדם חופשי ויפגע גם באחרים.
חשוב לדעת כי המונח "חולה נפש" במובנו המשפטי שונה ממובנו בחיי היום-יום. לא כל "משוגע"/מטורף"/"פסיכי" הוא חולה נפש במובן המשפטי.

נפשו של אדם כמעט תמיד אינה "מושלמת". לכולנו קווי אישיות בולטים מסוימים. אצל אחדים מדובר בקווי אישיות כל כך קיצוניים או מודגשים, שהפסיכיאטריה רואה אותם כ"הפרעת אישיות". כך למשל הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, קרויה על שם גיבור מן המיתולוגיה היוונית שהתאהב במראה של עצמו והפך לפרח הנרקיס. ההפרעה הנרקיסיסטית מתייחסת אם כן לאנשים המאוהבים בעצמם. הפרעת אישיות נוספת היא אישיות תלותית, שמתבטאת בפיתוח תלות קשה באדם אחר והימנעות מוחלטת מקבלת החלטות. המפורסמת בהפרעות האישיות היא הפרעת האישיות האנטי-סוציאלית (שהלוקים בה מכונים: "פסיכופאתים" או "סוציופתים"). הפרעת אישיות זו מתאפיינת בהתנהגות בניגוד לנורמות חברתיות. בין העבריינים ניתן כמובן למצוא רבים שלוקים בהפרעה זו. אולם איש מבין הלוקים בהפרעת אישיות כזו או אחרת אינו נחשב לחולה נפש במובן המשפטי. גם מי שלוקה בחרדה, אובססיה או הפרעת אכילה איננו חולה נפש. ככלל הפרעת אישיות, הפרעת חרדה, אובססיה, הפרעת אכילה וכד' אינן פוטרות אדם מאחריות פלילית – כלומר, הוא ייענש ככל עבריין אחר.
חולה נפש במובן המשפטי הוא אדם שתפיסת המציאות שלו לקויה – כלומר, הוא מדמיין שקורים דברים שאינם קורים כלל: לוקה בהזיות ובמחשבות שווא. התופעות המפורסמות ביותר בהקשר זה הן של פרנויה (מחשבת שווא כאילו יש מי שרודף אותו) ושמיעת קולות שמצווים עליו לעשות דברים, קולות שאינם קיימים במציאות.
כדי שיקבע שאדם אינו אחראי למעשה עבירה שביצע, עליו להוכיח שהיה באותו זמן חולה נפש, ושביצע את העבירה כתוצאה מן המחלה (לא הבין מה שהוא עושה או לא יכול היה להימנע מלעשות את מה שעשה). חולה נפש המבצע עבירה בלי קשר להיותו חולה נפש, אינו פטור מאחריות למעשיו. לעומת זאת, אדם המוכר כחולה נפש, ונקבע שפגע באחר, כיוון שדמיין שאותו אדם תוקף אותו או כיוון ששמע קולות "אלוהיים" שציוו עליו לפגוע באותו אדם, עשוי להיות פטור מאחריות פלילית למעשיו. במקרה כזה הוא לא יקבל עונש אלא יישלח לטיפול פסיכיאטרי – בחלק מן המקרים בבית חולים שמור, שממנו יוכל להשתחרר רק לפי החלטה של ועדה מיוחדת שבה יושבים פסיכיאטרים ומשפטנים
אדם ש"אינו כשיר לעמוד לדין", הוא מי שבזמן המשפט שלו אינו מבין את הליכי המשפט, אינו יכול לתקשר עם עורך הדין שלו ואינו יכול לסייע לעורך הדין להגן עליו - בגלל מחלת הנפש שהוא לוקה בה. במקרה שכזה הליכי המשפט יעוכבו בזמן שהוא יטופל בטיפול פסיכיאטרי. אם בעקבות הטיפול ישתנה מצבו והוא יהיה מסוגל להבין את הנעשה במשפט ולסייע בהגנתו, ניתן יהיה לחדש את הליכי המשפט.

חשוב לזכור כי רק מעטים מבין העבריינים הם חולי נפש במובן המשפטי, ומעטים עוד יותר הם כאלו שעברו עבירה כתוצאה ממחלת נפש שהם לוקים בה.

למעטים שעברו עבירה כתוצאה מבעיות בתפיסת המציאות – הפרעות חשיבה והזיות – אין אשם מוסרי בהתנהגותם, ולכן החליטה החברה שאין מקום להענישם.

תמונה: פליקר

עו"ד איתי הרמלין

הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי

נגישות למידע על עסקאות המקרקעין בישראל – חוק חופש המידע

מאת: עו"ד אורה בלום

אחת העסקאות היקרות ביותר שעושה אדם במהלך חייו היא רכישת דירה. כאשר משפחה מעוניינת לקנות דירה יש שיקולים רבים שעליה לקחת בחשבון. שיקול ראשון הוא השיקול הכלכלי, כלומר- סכום הכסף שהמשפחה יכולה ומעוניינת להשקיע בקנית דירה. שיקולים נוספים הם המיקום של הדירה, גודל החדרים, מספרם, הקומה בבניין, האם יש מעלית או אין, האם הדירה נמצאת בסביבת מגורים בטוחה, האם היא קרובה לגני ילדים, לבתי ספר , לקופת חולים, ועוד. כדי שמשפחה תוכל לקבל החלטה שיש לה השפעה כה גדולה על חייה, רצוי שיהיו לפניה כל הנתונים שהיא צריכה לדעת.

למרבה הצער יש גורמים שבאופן מכוון יוצרים מידע מטעה באשר למחירי הדיור, במטרה לקדם אינטרסים שונים. גורמים אלה מנצלים את חוסר הידיעה של הציבור הרחב ואת חוסר היכולת של הציבור לקבל נתונים אמיתיים. וכך למשפחה שמעוניינת לקנות דירה אין דרך לבדוק לעומק את האפשרויות העומדות לרשותה, משום שאין בידה נתונים אמיתיים שיסייעו לה לקבל את ההחלטה.
נתונים אלה מצויים אצל גוף ממשלתי שנקרא "רשות המיסים", ועד לא מזמן סירבה רשות המיסים לגלות אותם לציבור הישראלי.
אך כל זה היה נכון עד לתקופה האחרונה, ועל כך אני רוצה לספר לכם:
לפני כשנתיים הגישה הקליניקה לדיור, קהילה והתחדשות אורבאנית, עתירה נגד רשות המיסים בבית משפט לעניינים מנהליים. העתירה הוגשה בשם שני חוקרים בתחומי כלכלה ומקרקעין - ד"ר אפרת טולקובסקי מאוניברסיטת תל-אביב וד"ר דני בן שחר מהטכניון בחיפה. העותרים דרשו לאפשר להם ולציבור הישראלי כולו גישה לנתונים הנמצאים ברשות המיסים, על עסקאות המקרקעין (קניה ומכירה של קרקעות, בתים ודירות) המתרחשות בישראל.
העתירה התבססה על חוק חופש המידע, שהוא חוק חדש יחסית, משנת 1998. עוד לפני חקיקת חוק חופש המידע, ביסס בית המשפט את זכותו של הציבור לקבל מידע. נקבע כי זוהי זכות בסיסית הנגזרת ממהות המשטר הדמוקרטי: משטר דמוקרטי מבוסס על כך שהעם בוחר את נציגיו, ובתהליך זה חובה לתת לעם מידע על הבעיות שבהן עליו להכריע. נקבע כי במשטר דמוקרטי העם צריך לדעת את המדיניות, כדי שיוכל לגבש כלפיה עמדה, לבחון האם הוגשמה, לבקר אותה, לפקח עליה ולשנותה.
כשנחקק חוק חופש המידע, קיבלה הזכות לקבלת מידע מעמד חוקי. ההכרה בה התקבלה בצורה כללית ורחבה בסעיף 1 לחוק - הקובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".
חשיבותה של הזכות לקבל מידע נעוצה בין השאר בכך שהמידע מגביר את אמון הציבור ברשות השלטונית. הרשות השלטונית נועדה לשרת את הציבור כל מה שיש בידיה מיועד לטובתו של הציבור.
על פי החוק, הזכות למידע מוגנת גם אם היא פוגעת בזכויות אחרות כמו הזכות לפרטיות. לדוגמא: בעתירה שהגישה הקליניקה דרשו העותרים נתונים הכוללים את מחיר העסקה (בכמה נמכרה הדירה או הקרקע?), התאריך שבו בוצעה העסקה, כתובת הדירה שנמכרה, שטח הדירה, הקומה שבה היא ממוקמת, מספר החדרים בה ועוד...
העותרים טענו בעתירתם שנתונים אלה חיוניים ובעלי ערך רב למחקר האקדמי, וכי חשיפתם תשפיע רבות על התנהלות שוק המקרקעין/ הדירות בישראל. חשיפת הנתונים תשיג את היעדים המרכזיים הבאים:
 חשיפת הנתונים תמנע הפלייה של אוכלוסיות חלשות (כלומר- לכולם תהיה אפשרות שווה להשיג את הנתונים ולקבל את הידע הנחוץ להם לרכישת דירה ).
 חשיפת הנתונים תגביר את הבקרה ואת הפיקוח על עסקאות המקרקעין. הדבר יביא לשיפור האמינות בביצוע העסקאות, שכן תגבר השקיפות ותפחת הסודיות.
רשות המיסים טענה כנגד העותרים כי חשיפת הנתונים האלה תפגע בפרטיות של הצדדים המעורבים בקניה ובמכירה של המקרקעין. לכן, טענה רשות המסים, שאין לאפשר גישה לחלק מהנתונים שביקשו העותרים.
בית-המשפט קבע שאין כל מניעה לאפשר לציבור הרחב נגישות לנתונים אלה, כל עוד שמות האנשים המעורבים בקניה ובמכירה אינם מופיעים במאגר הנתונים. לכן הורה בית המשפט לרשות המיסים לפתוח את מאגר הנתונים ולהנגיש אותו לציבור.
כתוצאה מעתירה זו פתחה רשות המיסים מאגר מידע באינטרנט, שיש בו כל הנתונים על עסקאות המקרקעין, שאותם דרשו העותרים לחשוף.

קרידט תמונה: flickr-Rosalyn Davis

קסֶנופוביה בישראל

מאת: יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים
תלמידים יקרים, תלמידות יקרות. היום ברצוני ללמד אתכם מילה חדשה:

קְסֶנוֹפוֹבְּיָה

קְסֶ-נוֹ-פוֹבְּ-יָה

קסֶנופוביה פירושה: פחד מהזר וסלידה ממנו, אך ורק מן הסיבה שהוא זר.
הקסנופוביה היא "אחות" של תופעות מכוערות אחרות, כמו אנטישמיות (פחד וסלידה מיהודים), גזענות (פחד וסלידה משחורים או מבני גזעים אחרים, שאינם "לבנים"), הומופוביה (פחד וסלידה מהומואים, מלסביות ומטרנסג'נדרים), ושובניזם (התייחסות משפילה לנשים).

למרבה הצער, בחודשים האחרונים אני שומע יותר ויותר ביטויים קסנופוביים כנגד מהגרי עבודה (עובדים זרים), וכן כנגד אנשים שהגיעו לישראל כדי לבקש בה מקלט מדיני (כלומר, אנשים שטוענים שנשקפת להם סכנת חיים במדינותיהם, ומבקשים לקבל מחסה בישראל), בעיקר כאלה שבאו מאפריקה.

ההתבטאויות הקסנופוביות כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט באות מצד אזרחים, וכן מצד אנשי ציבור. הם מייחסים לזרים תכונות שליליות שונות, לעיתים ללא כל אחיזה במציאות, ולעיתים תוך הפרזה והגזמה בנתונים. כך, למשל, מייחסים לאנשים אלה עבריינות, שימוש בסמים, מחלות, מוסר ירוד, בורות ועוד כהנה וכהנה.

מה שעצוב בעיני הוא שחלק גדול מאותם אנשים בישראל, שמתבטאים באופן קסנופובי כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט סבלו בעבר הלא רחוק בעצמם מגילויי גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה כנגדם. אינני מדבר רק על העובדה שהרוב המכריע של אזרחי מדינת ישראל הם יהודים, שאבותיהם ואימהותיהם סבלו רדיפות נוראיות בגלל יהדותם במדינות שונות ברחבי העולם. אני מדבר גם, למשל, על מזרחיים בישראל (אנשים ממוצא יהודי-ספרדי).

במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשנת 1949 נכתבו הדברים המזעזעים הבאים ביחס ליהודים מזרחיים: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו בשיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני... בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצאו זוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין...אבל מעל לכל קיימת עובדה יסודית, המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ, ובראש ובראשונה – עצלות כרונית ושנאת עבודה" (את המאמר הזה איתר פרופ' ברוך קימרלינג, והציטוט ממנו כלול במאמר שפירסם בכתב-העת "סוציולוגיה ישראלית").

אל תתבלבלו: כשאותו עיתונאי מ"הארץ" כתב על ה"אפריקאים", הוא לא התכוון למבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. הוא התכוון ליהודים ממרוקו, מטוניס, מאלג'יר ומלוב. כלומר, הוא דיבר על ההורים, או הסבים והסבתות של חלק גדול מאיתנו. אני בטוח שדברי ההבל הללו, המכוערים כל-כך, מכעיסים רבים מכם. עכשיו נשאלת השאלה: האם יש היגיון או צדק בכך, שמשהו שמאוד מטריד אותנו כאשר הוא נאמר עלינו, ייהפך לפחות מטריד רק מפני שהוא נאמר על אחרים? התשובה, לדעתי, היא: לא. חובה עלינו להתנגד לגילויי שנאה, לאלימות מילולית ולהשפלה של כל אדם. גם אם הוא נראה שונה מאיתנו. גם אם הוא שחור. גם אם הוא זר.

תמונה: ויקיפדיה,Ygrek

לא קלה היא דרכנו

מאת: עו"ד הדר יוהס-פלד, הקליניקה לצדק סביבתי

כאשר מזכירים את המאבק לקידום התחבורה הציבורית כמאבק סביבתי, לא אחת מורמת גבה – מה הקשר בין תחבורה ציבורית לאיכות הסביבה? אז זהו, שיש קשר, וקשר הדוק. למעשה, התחבורה היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הסביבה. קודם כל, זיהום האוויר. כל מכונית שנוסעת בכביש פולטת זיהום הפוגע בתושבים המתגוררים בקרבת הכבישים, ברוכבי אופניים, בהולכי הרגל ובשאר הנוסעים בכביש. ככל שיש יותר מכוניות – יש יותר זיהום. עניין נוסף וחשוב לא פחות הוא הפגיעה בשטחים הפתוחים. ככל שיש יותר כלי רכב – כך יש צורך ביותר כבישים, ובכבישים רחבים יותר. סלילת הכבישים נעשית על חשבון השטחים פתוחים, פעמים רבות באזורים בעלי חשיבות מבחינת ערכי הטבע. כך למשל, הכבישים עלולים לפגוע קשות בנוף למנוע מבעלי חיים מעבר חופשי ובטוח, ועוד 1

ההיגיון הוא פשוט – ככל שיותר אנשים יסעו באוטובוסים וברכבות במקום ברכב הפרטי – יהיה פחות זיהום אוויר, יהיה צורך בפחות כבישים, וכך תפחת הפגיעה בשטחים הפתוחים.
אז אם זה כל-כך פשוט – למה רוב האנשים משתמשים ברכב הפרטי ולא בתחבורה ציבורית? למה רק 20% אחוז מהציבור משתמשים בתחבורה ציבורית, ו-80% מעדיפים את הרכב הפרטי 2?
ניתן לחשוב על תשובות שונות - כמו רכב כסמל מעמדי, העדר תחבורה ציבורית בשבת ועצמאות רבה שמעניק הרכב הפרטי. אבל נראה שהשימוש היומיומי ברכב הפרטי נובע בעיקר מטעמי נוחות, וזאת משום שהתחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה. השירות ברמה לא טובה, האוטובוסים אינם מגיעים בזמן; לא ניתנת עדיפות לתחבורה הציבורית, כך שהאוטובוסים נתקעים בפקקים, וגם במקומות שבהם יש נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית - לא אוכפים את החוק; מסלולי הקווים ארוכים מדי, והנסיעה ממקום למקום נמשכת זמן רב מדי. בקיצור – לא נוח לנסוע בתחבורה הציבורית.
אז מה עושים? בשנים האחרונות יש תכניות לשפר את התחבורה הציבורית. למשל, באזור גוש-דן מדברים כבר שנים רבות על רכבת קלה. רכבת קלה עדיין אין, אבל בינתיים מתכננים ארגון מחדש של התחבורה הציבורית בתל-אביב, שכולל בין היתר שינוי של מסלולי הקווים. גם בירושלים יש תכניות לשיפור התחבורה הציבורית. כבר שנים ארוכות עומלים בירושלים על בניית הרכבת הקלה, שאמורה להיות מערכת יעילה להסעת המוני נוסעים ברחבי העיר, וכן פועלים לשפר את קווי האוטובוס. הבעיה היא שהעבודות לבניית הרכבת נמשכות כבר כמה שנים, והפעלת הקו הראשון מתעכבת שוב ושוב. ואם להוסיף על-כך, העבודות לבניית הרכבת הקלה בירושלים הפכו את התנועה בעיר לקשה מאד. בעקבות מצב זה, התארגנה בירושלים קבוצת תושבים, שמנסה להיאבק ולשפר את מצב התחבורה הציבורית. הקליניקה לצדק סביבתי מסייעת לה במאבק זה.
לסיום – אני מאמינה שבכל זאת יש מקום לאופטימיות. הניסיון של ערים רבות בעולם מוכיח שתחבורה ציבורית יכולה להצליח, ולהיות הדרך המועדפת על התושבים להגיע ממקום למקום. הדבר דורש תכנון נכון וכולל של התחבורה הציבורית – ובין היתר מחייב לבחור באמצעי תחבורה מתאימים ויעילים, לחבר בין קווים שונים ובין אמצעי תחבורה שונים, כך שיהיה אפשר להחליף קווים בצורה יעילה, ובעיקר – לתת עדיפות לתחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי.
נסיעה טובה!


על ההשפעות הסביבתיות של התחבורה אפשר לקרוא באתר המשרד להגנת הסביבה

המספרים לקוחים מתוך מאמר דעה של אריק טפיירו, רכז תחבורה בחברה להגנת הטבע

פרשת עמנואל

מאת: יעל כפרי ומיכל אהרוני

המשפט בשירות הקהילה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

תמונה מפליקר:by myshi

"פרשת עמנואל" התחילה כבעיה של שוויון .השאלה שבה דן בג"ץ היא - האם בית הספר שמפריד בין תלמידות ממוצא ספרדי לתלמידות ממוצא אשכנזי הוא בית ספר מפלה? האם חצר המשחקים שחולקה לשניים, שעות ההפסקה שהופרדו, חדר המורות שנחצה, ותלבושת אחידה נפרדת לשתי הקבוצות - מהווים אפליה? בג"ץ הכריע שאכן כן. זוהי אפליה ויש למגר אותה באופן מידי.
מי הגורם שצריך לשים קץ לאפליה? עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום העומד בראשה, עתרו לבג"ץ נגד משרד החינוך ונגד מרכז החינוך העצמאי (שבית הספר שייך לו), שהם הגופים שאחראים להמשך קיומה של האפליה. כל זמן שמשרד החינוך מאפשר את המשך התנהלותו של בית הספר – הוא אחראי לאפליה הנוהגת בו. אך הן משרד החינוך והן מרכז החינוך העצמאי הודיעו שהם הסירו את כל סימני האפליה מבית הספר, ומי שמונע את הלימוד המשותף הם ההורים מהזרם החסידי, אשכנזים ברובם, המסרבים שבנותיהם ילמדו עם התלמידות מהזרם "הכללי" - ספרדיות ברובן.

ברגע זה החל הסכסוך לקבל פנים אחרות. כידוע, בג"ץ עוסק בעתירות נגד רשויות המדינה ונגד גופים ציבוריים. אך לפתע הפכו אזרחים, אנשים פרטיים, שאינם גוף ממשלתי או ציבורי - להיות הגורם שאליו מכוון בג"ץ את פסיקותיו. יש לומר עוד, כי הפעולה נגד אותם אזרחים הייתה חמורה בהרבה מאשר פעולות שננקטות נגד רשויות שאינן מקיימות את צווי בית המשפט: בג"ץ הטיל על ההורים קנסות, וכשלא שילמו אותם, הוציא נגדם צווי מאסר ושלח אותם לבית הסוהר, שבו ישבו כעשרה ימים.

ההתקוממות נגד מאסר ההורים הייתה משותפת לחרדים ולחילונים, לאשכנזים ולספרדים. במקום לדון בשאלת השוויון התמקד הדיון הציבורי בסמכותו של בג"ץ, ובעימות בין דת למדינה. הנושא החינוכי נשכח.

אבל מה יקרה בשנה הבאה בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל? אחד מהפתרונות שנשמעים בתקשורת הוא שהחרדים מהזרם החסידי (אשכנזים ברובם) יקימו בית ספר פרטי, שלא יקבל מימון מהמדינה, ובו יוכלו לעשות כרצונם. זוהי טעות או הטעייה. ראשית גם בית ספר פרטי מקבל כ-55% מתקציבו מהמדינה. שנית – אסור להפלות במדינת ישראל על רקע עדתי, גם כשמדובר במוסד פרטי. האפליה בחינוך היא עבירה פלילית ולמשרד החינוך אסור לתמוך בכך.
המשפט בשירות הקהילה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב מארגן בימים אלה פורום של ארגונים העוסקים בחינוך, ושמטרתו להיאבק באפליה במערכת החינוך. בשלב ראשון המטרה היא להעניק ייעוץ משפטי להורים ולתלמידים שנתקלו באפליה בקבלה לבית הספר.

העסק של פאידה

העסק של פאידה
מאת: ענת קליגר (יועצת עסקית)
הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי

פעמים רבות אנחנו שומעים את המשפט "כל אחד יכול להצליח בכוחות עצמו אם רק יתאמץ מספיק, שוויון הזדמנויות לכולם", אבל בדיקה מדוקדקת יותר של הפרטים מראה שיש הרבה מכשולים בלתי נראים, שמקשים גם על המוכשרים ביותר שבינינו.
פאידה, שהגיעה אל הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, היא מהגרת מקונגו. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים אכזרית ביותר כבר למעלה מעשר שנים. פאידה ומשפחתה נרדפו בגלל עמדותיהן הפוליטיות והצליחו להימלט מקונגו ולהתגלגל בדרך לא דרך לישראל. ישראל היא מקום מקלט עבור פאידה, שבו היא מצפה למצוא עתיד טוב ובטוח יותר. מדינת ישראל מכירה במצב הקשה בקונגו ואף מקבלת פליטים המגיעים משם, אבל המדינה אינה מציעה כל תמיכה אחרת לאלו שהגיעו לכאן אחרי כל כך הרבה תלאות וטלטלות.
פאידה, שהחלה את לימודיה באוניברסיטה בקונגו אך לא הספיקה לסיים אותם, יצאה לחפש מקומות עבודה בתל אביב - אבל רק חברות ניקיון הסכימו לשכור אותה לעבודה. צבע עורה, מגבלות של תקשורת ושפה, מחסור באמצעים כספיים שיאפשרו לה, למשל, ללמוד עברית או מקצוע, דוחפים אותה ל"קריירה" בתחום הניקיון ושירותי הסיעוד. בגלל כל המגבלות הללו החליטו הארגונים מיקרופיי ועמותת סביבה תומכת, בשיתוף הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, להציע לנשים מקונגו קורס, שמסייע להן לפתוח עסק משלהן, וכן להעניק להן הלוואה זעירה, שתהיה ההון הראשוני שיאפשר להן להקים עסק ולפתחו. הלוואות מסוג זה נקראות "מיקרופיננס".

מה זה מיקרופיננס? מי צריך את זה?
שיטת ה"מיקרופיננס" או "מימון זעיר" הומצאה על ידי זוכה פרס נובל לשלום מוחמד יונוס. זוהי שיטה שבה מוענקות הלוואות בסכומים קטנים לאוכלוסיה מעוטת יכולת כלכלית. מכיוון שבנקים מעמידים תנאים רבים לקבלת הלוואה, ישנם מגזרים שלמים באוכלוסיה שאינם יכולים לגייס הון ראשוני כדי להקים עסק שיפרנס אותם.
במגזרים אלה נכללים אנשים עם מצוקות שונות, המתקשים להשתלב בשוק העבודה כשכירות וכשכירים ולפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד. מדובר במהגרים, במיעוטים, באנשים מעוטי השכלה וחסרי מקצוע, או ב"סתם" אמהות שאינן יכולות לשלב בין גידול ילדיהן לבין דרישות שוק העבודה. אנשים אלה אינם עונים על דרישות שוק העבודה, גם בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממקומות התעסוקה, הבדלים תרבותיים וחברתיים בינם לבין רוב האוכלוסייה במדינה, וכן עקב אפליה בשל מוצא ובשל מין.
"מימון זעיר" מספק לאנשים, ובעיקר לנשים, הזדמנות לקבל הון ראשוני, גם אם זעיר ביותר, כדי להקים ולפתח עסק משלהן. ההלוואה ניתנת במשולב עם קורס הכשרה, שבו לומדות הנשים איך להקים ואיך להפעיל את העסק שלהן.

ובחזרה לפאידה. בעזרת הייעוץ וההלוואה שקיבלה, היא הפסיקה לעבוד כמנקה ופתחה גן ילדים בביתה. בתחילה טיפלה בשלושה ילדים, ולאט לאט הגיעו לגן ילדים נוספים מקהילת הפליטים מקונגו. למרות כל הקשיים והמגבלות, שעל חלקם התגברה בעזרת יעוץ שקיבלה מסטודנטים בקליניקה, היא הצליחה לפתח עסק משלה. אין בנק בישראל שמוכן אפילו לשקול לתת הלוואה ללקוחה כמו פאידה, אף שהיא יכולה להחזיר את ההלוואה, כמו כל לקוח אחר של הבנק. ולכן הלוואה זעירה מארגון חברתי פותחת בפניה אפשרויות שלא היו בפניה קודם לכן.
כל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, אבל לפעמים המאמץ לא מספיק - צריך קצת עזרה מאחרים. למשל, לתת אשראי – כסף וגם אמון שההלוואה תוחזר. האשראי, ובוודאי עוד דברים רבים אחרים, נחוצים כדי לאפשר לכולם, ובעיקר לכולן, הזדמנות שווה באמת.

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה - מאת דוד (מכתב מאת לקוח של הקליניקה לזכויות אדם)

שלום,

שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.

דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.

גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.

יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.

כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.

לפני כשלש שנים ראינו פרסומים על "הכפר היווני" בקיבוץ מעיין ברוך. מדובר על שכונת הרחבה לקיבוץ, ישוב קהילתי. כלומר: בישוב יגורו אנשים בשני מעמדות: חברי קיבוץ ועירוניים. העירוניים חיים כמו בכל מקום אחר, כלומר, בין השאר – כל משפחה היא גוף כלכלי עצמאי. הקשר עם השכנים – כמו בעיר: אפשר להתחבר, אפשר "שלום שלום" מנומס, ואפשר גם בלי. אין כלל חובה להכיר את כל תושבי היישוב.

מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.

נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.

במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.

קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?

עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.

עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.

כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.

נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.

אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.

ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?

אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.

ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.

ותחשבו על זה

דוד

חופש ההתאגדות בישראל – על פרשת עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם

עו"ד איתי סבירסקי, הקליניקה לזכויות עובדים

האם המשפט הישראלי מאפשר לכל עובדת ועובד להתאגד במקום העבודה ולפעול יחד מול המעסיק ? עדיין לא, או בוודאי לא מספיק. אחרי פרשת אקרשטיין, שעליה אספר כאן בקצרה, לא ברור כיום באיזו מידה יכולים עובדים בישראל לממש את זכות ההתאגדות שלהם.

אין זה סוד כי מזה שנים רבות, מעמדם של רוב העובדים בשוק העבודה הישראלי, הולך ומידרדר. זאת במקביל לתהליכי הפרטה, והעמקה הולכת וגוברת של פער כלכלי בלתי-נתפס בין רוב העובדים לבין מיעוט של בעלי הון. מי שהצדק החברתי והדמוקרטיה הישראלית חשובים לו, מעוניין להתמודד מול התהליך הזה ולנסות לעצור אותו.

בקליניקה הבנו מזמן, שתביעות של עובדים נגד מעבידים בבתי הדין לעבודה, אפילו תביעות עקרוניות (שאותן אנו ממשיכים לנהל), לא יחוללו שינוי משמעותי מספיק בשוק העבודה (ראו במאמרי במעשי משפט). התאגדות משותפת במקום העבודה, היא הבסיס הנכון והיעיל יותר לחולל שינוי הן במקום העבודה והן במציאות הכוללת של יחסי העבודה בישראל. לכן עוד בקיץ 2006 הקמנו פרויקט להתארגנות עובדים, שבמסגרתו סייענו לעובדים שמעולם לא התאגדו קודם לכן לממש את זכות ההתאגדות שלהם. מאוחר יותר סייענו להקים את ארגון "כוח לעובדים" שזוהי מטרתו העיקרית. בדרך הערנו ענק מרבצו – ואני מדבר על הסתדרות העובדים, שבעקבות ההתארגנויות שהחלו לצוץ לנגד עיניה בשטח, החלה אף היא לארגן עובדים במקומות עבודה שקודם לכן לא נחשבו בעיניה כיעד להתארגנות.

לפני תחילת הפרויקט בקליניקה, הקמת ועד עובדים נתפסה כעניין מיושן, לא רלוונטי למציאות. אבל הקמת ארגון "כוח לעובדים" ופעילותו, וההתאגדויות החדשות שהתפרסמו, חלחלו ומחלחלים לציבור עובדים הולך וגדל. כיום, עם ההבנה עד כמה חשובה ההתאגדות לשיפור המצב התעסוקתי, כמעט מידי יום מנסות לקום התארגנויות עובדים חדשות, קבוצות של עובדים ושל עובדות המסרבות לקבל את מציאות חייהן כגזירת גורל.

אחת מההתארגנויות הללו הייתה של עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם, מפעל שבו מיוצרות האבנים המשתלבות המפורסמות, שמהן עשויות רוב המדרכות בישראל. רוב גדול של פועלי המפעל, אשר עוסקים בעבודות פיסיות קשות ומועסקים בתנאי שכר ועבודה ירודים, פתחו במהלך ממושך, תובעני, תוך התמודדות עם לחצים שונים מצד ההנהלה, שבסופו התאגדו בארגון "כוח לעובדים". בנובמבר 2009 הם ביקשו מן ההנהלה לקיים עמם משא ומתן קיבוצי (על הטבת התנאים של כלל הפועלים במפעל), כפי שמחייב החוק ביחס לארגון עובדים יציג (ארגון שמייצג למעלה משליש של העובדים). ההנהלה סירבה לבקשה, בטענה כי הארגון במפעל ירוחם אינו יציג, כל עוד לא יהיו חברים בו מעל שליש מעובדי כל שלושת מפעלי החברה ברחבי הארץ – זה שבירוחם, זה שבראש פינה, וזה שבאשדוד. ארגון שאינו יציג אינו יכול לנהל משא ומתן מול ההנהלה לשיפור התנאים.

עובדי ירוחם אינם נפגשים עם עובדי המפעלים המרוחקים מהם מאות קילומטרים, וכלל אינם מכירים אותם. כך, לא הייתה כל אפשרות להביא להתארגנות אותנטית, "מלמטה", של עובדי המפעלים האחרים ביחד עם עובדי ירוחם. לכן גם היה ברור שסירובה של החברה לנהל איתם משא ומתן משמעותו היא שלילת זכות ההתארגנות בפועל מעובדי מפעל ירוחם. בתביעה תקדימית פנינו לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בבקשה להכיר בעובדי ירוחם כ"יחידת מיקוח" נפרדת, שחברת אקרשטיין חייבת לנהל עמה משא ומתן קיבוצי. בפסק-דין תקדימי הורה בית הדין לקיים את בקשתנו. בית הדין הסתמך בפסיקתו על המרחק הגיאוגרפי ועל הניתוק המוחלט בין קבוצות העובדים במפעלים השונים של החברה, על האינטרס הקהילתי המשותף של עובדי ירוחם, ועל הצורך שלא לשלול מהם את זכות ההתארגנות הראשונית.

שמחה רבה שררה במפעל בירוחם. אך למרבה הצער השמחה הייתה קצרה. בתוך שתיים-שלוש יממות לאחר מתן פסק-הדין, ההסתדרות הכללית והנהלת אקרשטיין, בהתארגנות "מלמעלה", מטעם הנהלת אקרשטיין, בסיועה ובהשפעתה, צרפו כמעט את כל עובדי המפעלים בראש פינה ובאשדוד, כחברים בהסתדרות. מיד לאחר מכן ובמהלך מתואם, הוחלפו בין ההסתדרות לבין הנהלת אקרשטיין מכתבים שבהם נאמר שכעת יחידת המיקוח צריכה להיות עובדי שלושת המפעלים, שכן להסתדרות יש כעת "יציגות" (כלומר היא מייצגת מעל שליש של העובדים) בקרב שלושת המפעלים יחד. בהמשך ערערה חברת אקרשטיין על פסק-הדין שניתן לטובת ההתארגנות המקומית של עובדי אקרשטיין בירוחם. ההסתדרות צורפה להליך, וכן צורפה התאחדות התעשיינים. בית הדין הארצי שישב בהרכב מורחב של תשעה שופטים, התעלם מנושא "ההתארגנות-מטעם", שנראתה כמכוונת על ידי הנהלת החברה, ופסק כי בשל שינוי הנסיבות שנוצר, ההסתדרות היא כעת ארגון העובדים היציג. בעייתית עוד יותר הייתה הקביעה הכללית בפסק-הדין. בית הדין קבע מדיניות לעתיד, שלפיה יש להתאים את יחידת המיקוח של העובדים למבנה הניהולי של המעסיק. כלומר, אם המפעל מפוצל למספר סניפים – יחידת המיקוח של העובדים צריכה לייצג את העובדים בכל הסניפים. פסיקה זו מעניקה כוח רב למעסיקים: הם יכולים לפצל את המפעלים לסניפים מרוחקים זה מזה, גם אם אין בכך צורך של ממש – וכך למנוע מהעובדים להתארגן.


כבר כיום, חלק ניכר מכלל העובדים בישראל, מועסקים במסגרת יחידות גיאוגרפיות שונות של אותו מעסיק. כך רוב עובדי הקבלן בישראל, כל עובדי חברות כוח-האדם בישראל, ועובדים רבים מאוד המועסקים ישירות אך על-ידי מעסיק בעל מספר מפעלים או סניפים הפרוסים ברחבי הארץ. נכון להיום, עתיד חופש ההתארגנות של כל העובדים הללו – אינו ידוע.

על "פרשת הולילנד" וזכויות חשודים

עו"ד איתי הרמלין, הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי


בתקופה האחרונה מסקרת התקשורת בהרחבה את מה שמכונה "פרשת הולילנד". בשלב זה ניתן לסכם את הפרשה בכך שמשטרת ישראל חושדת במספר אנשים שמלאו תפקידים בכירים בעיריית ירושלים וכן בחבורת אילי הון, קבלנים ומתווכים בביצוע עבירות שונות. החשד הבסיסי הוא שפרויקט בניה (מכוער במיוחד) אושר על-ידי הרשויות תמורת שוחד ששילמו אילי ההון שצפויים היו להתעשר מן הפרויקט.
במסגרת הטיפול המשפטי בפרשה נעצרו עד עתה חלק מן החשודים לתקופות מעצר של ימים ועד שבועות ספורים.
על מעצרם של החשודים השונים החליט שופט בית משפט שלום, שהמשטרה הציגה בפניו ראיות שאספה נגד החשודים. בשלב זה של ההליכים המשפטיים עורכי הדין של החשודים אינם יודעים מהן אותן ראיות שהוצגו בפני השופט.
הפרשה מדגימה מספר עניינים הנוגעים לזכויות של חשודים –
חזקת החפות – במדינה דמוקרטית אדם נחשב חף מפשע אלא אם בית המשפט הרשיע אותו בביצוע עבירה. עולה השאלה האומנם הצגת הפרשה בתקשורת עולה בקנה אחד עם חזקת החפות? האם מי שקורא על הפרשה בעיתון זוכר כי מדובר בחשדות בלבד ויתכן שחלק מהחשדות או כולם כלל אינם נכונים?
מעצר חשודים – האם מוצדק לשלול מאנשים את חירותם בשלב שבו לא ברור אם הם אשמים במשהו? האם מוצדק לעשות זאת כאשר עורכי דינם אינם יודעים אילו ראיות יש נגדם ולכן אינם מצוידים בכלים להגן עליהם כיאות?
פרסום שמות חשודים בתקשורת – אם אדם נחשב חף מפשע אלא אם הורשע, מדוע מפרסמים בתקשורת שמות של חשודים, שהרי לא נקבע שהם אשמים? האם אדם, שפורסם כי הוא חשוד שקיבל שוחד ולאחר מכן לא הועמד לדין או הועמד לדין וזוכה, יוכל לשחזר את מעמדו בציבור כחף מפשע?
השאלות שהעליתי באשר ל"פרשת הולילנד", שבה החשודים הם אנשים אמידים ובעלי קשרים, רלבנטיות באותה מידה ואף יותר לפרשות "רגילות", שבהן מדובר בחשודים מן השורה, שאין להם אותם אמצעים וקשרים.


תמונה מויקיפדיה

נשים ערביות – מסלול המכשולים בדרך לעבודה

מאת: אלה אלון, הקליניקה לזכויות אדם

"ישנה אמירה מפורסמת שהולכת כך, לעולם לא לרוץ אחרי גבר (במקרה שאת אישה) או אחרי אוטובוס כי תמיד יבוא אחר, ובכן במקרה של קו 823 אמירה זו ממש אבל ממש לא נכונה, זה אחד האוטובוסים הבודדים שעוצרים בתחנה של כפר קרע ובכל התחנות שאחריה למי שפניו צפונה, בהגעתו הבטון של התחנה קם לתחייה למשך כמה שניות, הברזלים נעשים נוצצים, והתחנה מרגישה ממש תחנה אמיתית, פעמיים בסך הכול בבוקר הוא מגיע בשעה 7 ובשעה 8, ולכן מומלץ בחום לרוץ אחריו אבל בזהירות כי בכביש הראשי של וואדי ערה יש סיכוי ש-823 מכוניות יידרסו אותך על הבוקר." מתוך מאמר של תופיק מסאלחה, מהנדס, עובד בחברת הייטק בנצרת[1]

רק כ-18% מהנשים הערביות בישראל עובדות (לעומת 65% מהנשים היהודיות ו-63% מהגברים הערבים). בקליניקה לזכויות אדם אנו פועלים לאתר את המכשולים הרבים העומדים בפני נשים ערביות ומקשים עליהן להתפרנס בכבוד, ומנסים להתמודד עם מכשולים אלה. בשורות הבאות, אנסה להמחיש לכם מהם המכשולים העיקריים העומדים בדרכן.

מהי, לדעתכם, הסיבה העיקרית לכך שנשים ערביות אינן עובדות? לפני שאספר לכם לאילו מסקנות הגיעו מחקרים שבדקו את הנושא, נראה כיצד השיב על שאלה זו שר האוצר של מדינת ישראל, יובל שטייניץ, בכנס שעסק בנושא: "מכשולים תרבותיים, מסגרות מסורתיות ודעה לפיה על אישה ערבייה להישאר בתחום היישוב, מעכבים את ההשתלבות של האוכלוסייה בכוח העבודה". שר האוצר סבור שהאשמה רובצת לפתחו של המגזר הערבי, שנאמר 'ירצו יעבדו, לא ירצו לא יעבדו'. אבל המציאות שונה. לפי מחקרים שבדקו את הנושא, 75% מהאוכלוסייה הערבית סבורים שחשוב שגם נשים יעבדו. בנוסף, 43% מהנשים הערביות שאינן מועסקות מוכנות לצאת לעבודה באופן מיידי. חבל ששר האוצר, שאמור להוביל את הטיפול בנושא, מתבסס בדבריו על דעות קדומות, שמטרתן להאשים את הנשים הערביות ואת החברה הערבית בעוני שלהן, במקום לנסות לאתר את המכשולים האמיתיים העומדים בפני אותן נשים המעוניינות לצאת לעבוד.

אז מהם המכשולים המרכזיים העומדים בפני תעסוקה של נשים ערביות? המכשולים הם רבים, משולבים אלו באלו ודורשים פתרון מערכתי מקיף. הנה כמה דוגמאות:
מחסור במקומות עבודה – הבעיה של מצוקת תעסוקה בפריפריה, שם מתגוררים מרבית הערבים, ידועה. עם זאת, ביישובים ערביים הבעיה חמורה הרבה יותר, מכיוון שהמדינה לא השקיעה בהם ולא הקימה בהם אזורי תעשייה. כך לדוגמא, בנצרת עלית (יישוב יהודי עם כ-40,000 תושבים) יש 10,000 דונם של אזור תעשייה ובנצרת (יישוב ערבי עם כ-70,000 תושבים) יש 84 דונם של אזור תעשייה.
מחסור בתחבורה ציבורית – ביישובים ערביים רבים אין תחבורה ציבורית כלל, לא בתוך היישוב ולא תחבורה המחברת בין היישוב לבין אזורי תעסוקה. במקומות שבהם יש תחבורה ציבורית, היא בדרך כלל מחוץ ליישוב, ונדרש אמצעי תחבורה כדי להגיע אליה. וגם אז, כפי שניתן ללמוד מהציטוט שלמעלה, התחבורה הציבורית מגיעה בשכיחות נמוכה מאד, ולכן קשה להסתמך עליה. התוצאה היא שלנשים שאין להן רישיון נהיגה או שאין להן רכב, אין איך להגיע לעבודה.
מחסור במעונות יום – המדינה מסייעת לרשויות מקומיות לבנות מעונות יום עבור ילדים קטנים (עד גיל 3) ומסבסדת עבור הורים עובדים את שהות הילדים במעון. למרבה הצער, מתוך כ-1700 מעונות יום בישראל, רק כ-30 נבנו ביישובים ערביים. מה אמורות לעשות נשים ערביות שרוצות לצאת לעבודה עם הילדים הקטנים שלהן?
העדר השכלה והעדר הכשרה מקצועית מתאימה – התעסוקה בקרב נשים ערביות אקדמאיות גבוהה בהרבה מאשר בקרב נשים שאין להן תואר אקדמי (אם כי עדיין נמוכה בהרבה מהתעסוקה בקרב אקדמאיות יהודיות). אבל הנגישות של נשים ערביות להשכלה גבוהה מלכתחילה נמוכה מאוד, בשל האפליה בין מערכת החינוך הממלכתית היהודית והערבית. כך, רק 3.3% מהצעירים הערבים (בגילאי 20 – 34) לומדים באוניברסיטאות לעומת 9% מהצעירים היהודים.
אפליה בהעסקה – ערבים וערביות שהצליחו לעבור את מסלול המכשולים ולרכוש השכלה אקדמית נתקלים במחסומים של ממש, כאשר הם מנסים למצוא עבודה אצל מעסיקים יהודים (כבר אמרנו שבישובים הערביים אין הרבה עבודה). דעות קדומות וחששות לא מבוססים מביאים לרתיעה מהעסקת ערבים, באופן שאינו מאפשר לרבים מהם להתפרנס בכבוד. הדבר פוגע מאוד בנשים הערביות, אבל פוגע גם במשק כולו. בהעסקת עובדים ועובדות ערביים יש פוטנציאל אדיר עבור מעסיקים שמבינים את היתרונות הרבים שבסביבת עבודה מגוונת. אפשר ללמוד הרבה מעבודה עם אנשים שמגיעים מרקעים שונים ומתרבויות שונות, וזו גם חוויה מעניינת וכיפית.
העסקה פוגענית – נשים ערביות רבות הנאלצות לעבוד בעבודות לא מקצועיות (במיוחד בישובים ערביים, אך לא רק) סובלות מאפליה, ניצול והעסקה פוגענית במיוחד. הן מקבלות בחלק גדול מהמקרים שכר נמוך בהרבה משכר המינימום (20.7 ₪ לשעה). פעמים רבות הן מקבלות 10 ₪ לשעה ואף פחות מכך, וגם את יתר הזכויות שלהן כעובדות הן אינן מקבלות. העסקה בתנאים כאלה היא כמובן מנוגדת לחוק ומהווה עבירה פלילית. הבעיה היא שהמדינה לא ממש אוכפת את החוק, והנשים מפחדות להתלונן ולאבד את מקום העבודה שלהן (כזכור, אין להן הרבה אפשרויות עבודה אחרות).
עם מכשולים כה רבים העומדים בדרכן של נשים ערביות לפרנסה בכבוד, ניתן להבין מדוע נשים רבות אינן עובדות. בעתיד נספר לכם כיצד אנו פועלים על-מנת להתמודד עם חלק ממכשולים אלה...
[1] תודה לסטודנטית נדיה דקה ששלחה לי את המאמר.

היום שבו הושתקו המוזות

עו"ד הישאם שבאיטה הקליניקה לזכויות האדם

ממגוון המקרים שהקליניקה לזכויות אדם מטפלת בהם, בחרתי להציג דווקא מקרה פרטני ומקומי, אך יחד עם זאת אופייני לדינאמיקה של רוב ומיעוט בישראל, במיוחד בערים עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים.
מקרה זה מעלה שאלות קשות בנוגע לחופש הביטוי, המחשבה והתרבות בישראל.
צעירים ערבים ברמלה, שרצו לקדם את חיי התרבות והאומנות הערביים ברמלה, הקימו קבוצה מאורגנת של צעירים מתנדבים וקראו לה "חוטווה" ("צעד" בערבית).
לצורך השקת הקבוצה, החליטו החברים לארגן אירוע אומנותי גדול ברמלה, שבו הוזמנו להופיע אמנים ערבים פופולאריים (זמר הראפ תאמר נפאר, הזמרת תרז סלימאן, להקת איתאר ועוד). לצורך כך, פנתה הקבוצה למרכז הקהילתי הערבי ברמלה (המתנ"ס) וביקשה לשכור אולם מתאים לאירוע. המתנ"ס הסכים להקצות אולם לאירוע בתאריך שסוכם, שהוא ה- 05/02/09.
מאחר שהאירוע תוכנן להתקיים בעיצומה של המלחמה בעזה (עופרת יצוקה), תכננה הקבוצה לתרום את ההכנסות ממכירת הכרטיסים לאירוע לנפגעי המלחמה בעזה.
ביום המתוכנן, בצהרי היום, הגיעו צעירי הקבוצה למתנ"ס והחלו להכין את האולם לאירוע שהיה צפוי להתחיל בשעה 19:00.
בסביבות השעה 18:00, כשההכנות כמעט הושלמו, הגיע למקום סמנכ"ל המתנ"ס והודיע לחברי הקבוצה כי האירוע המתוכנן מבוטל, וכי הם מתבקשים לפרק את הציוד שהותקן ולפנות מיד את האולם. הוא לא נתן כל הסבר לביטול. כשהחברים דחקו בו להסביר את דבר הביטול הפתאומי, השיב לבסוף כי התקבלה הוראה מלמעלה, מראש העיר רמלה, לבטל את האירוע. אף על פי שלא ניתן נימוק מפורש לביטול האירוע, חברי הקבוצה מניחים כי סיבת הביטול נעוצה בכוונת מתכנני האירוע לתרום את ההכנסות מהאירוע לנפגעי המלחמה בעזה.
בלית ברירה, פירקו החברים את הציוד ופינו את האולם. בד בבד, מוזמנים רבים, שהגיעו למתנ"ס והופתעו לגלות שהאירוע בוטל, חזרו לביתם. במקביל פעלו החברים במרץ למצוא מקום חלופי כדי לקיים בכל זאת את האירוע. ואכן, לאחר מאמצים רבים נמצא אולם קטן במועדון מפלגת חד"ש בלוד שאפשר לקיים בו את האירוע.
בעקבות זאת, ארגנו מתנדבים כלי רכב והחלו להסיע את המוזמנים הרבים שהגיעו לאולם החלופי. אחרים התקשרו למוזמנים שבדרך והודיעו להם שהאירוע הועבר לאולם החלופי בלוד.
בסופו של דבר נערך האירוע המתוכנן באולם החלופי בלוד. אלא שהוא היה באופן משמעותי פחות גדול ומרשים, והתקיים באולם קטן, צפוף ולא נוח. בנוסף, האירוע התקיים בצלו של הביטול שגרם למבוכה ולתסכול של המארגנים, של המוזמנים ושל האמנים.
אם אכן בוטל האירוע בשל הכוונה לתרום את ההכנסות לנפגעי המלחמה בעזה, הדבר מעלה שאלות קשות הן כלפי ראש העיר והן כלפי האחראים על המתנ"ס הערבי.
כמו כן יש לתהות על הגורמים שחברו יחדיו ואפשרו את ביטול האירוע: תחילה הקלות שבה ניתנה ההוראה על ידי ראש העיר, הקלות שהוראה זו הועברה באמצעות האחראים במתנ"ס הערבי שלא ראו לנכון להתנגד לה או למחות נגדה, ולבסוף שוויון הנפש שבו התקבל הביטול על ידי התושבים ברמלה גם לאחריו.
כנגד קלות זו, ביקשו חברי הקבוצה לפעול. ואכן, בפברואר 2010, הגשנו (הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל-אביב) תביעה בשם חברי הקבוצה, לבית המשפט השלום בראשון לציון, שבה נדרשו עיריית רמלה, ראש העיר רמלה, והנהלת המתנ"ס לשלם לחברי הקבוצה פיצויים בסך של כ- 60,000 ₪ בגין ביטול האירוע. התובעים ציינו בתביעתם שבכוונתם לתרום כל סכום שייפסק לעמותה ברמלה שפועלת לשינוי חברתי.
בית המשפט עדיין לא הכריע בתביעה.

לנשום את רמת חובב

מאת כפיר אמון (הקליניקה לצדק סביבתי)

הקליניקה לצדק סביבתי מתמודדת בימים אלו עם מספר סוגיות עקרוניות וחשובות בתחום הסביבה. מתוך סוגיות אלו בחרתי לספר על סוגיה אחת בוערת, העוסקת במצב הבלתי נסבל שבו חיים אזרחים בישראל. אני מתכוון לתושבי הכפר הבלתי מוכר על ידי המדינה, וואדי אל נעם. סיפור המעשה מתחיל כמו כל סיפור טוב, לפני שנים רבות, או ליתר דיוק בשנת 1975. אז הוקמה המועצה האזורית-תעשייתית רמת חובב, שבה פועלים המפעלים המזהמים במדינה. לא פעם מתרחשות תקלות במפעלי רמת חובב, שבגללן נפלטים לאוויר חומרים מזיקים. בעקבות זאת הוחלט על הקמת "אזור ביטחון" ברדיוס של 5 ק"מ סביב המועצה. באזור הביטחון חל איסור על שימוש בקרקע (יש לציין כי באר-שבע מרוחקת מרמת חובב כ-12 ק"מ, כלא באר-שבע מרוחק 8 ק"מ ועיר הבה"דים עתידה להיות מרוחקת כ- 9 ק"מ). וואדי אל נעם הוא כפר בדווי, שבו 8,000 תושבים, כמחציתם ילדים – והוא שוכן קילומטר אחד בלבד מרמת חובב. ישנה מחלוקת רבת שנים בין המדינה לבין תושבי הכפר בדבר חוקיותו של היישוב וזמן הקמתו המדויק. המדינה טוענת כי התושבים הם אלה שבאו אל המטרד, ואילו התושבים טוענים כי המטרד בא אליהם. מזה 15 שנים מתנהלים מגעים בין המדינה לבין נציגי הכפר על העתקתו והרחקתו מאזור רמת חובב. הקליניקה בחרה להתעלם מן השאלה "מי היה שם קודם", ולמקד את העתירה בסכנה הנשקפת לתושבי הכפר כתוצאה מרמת חובב. ברור כי המשא ומתן על העתקת הכפר יארך עוד שנים רבות, ולאחריו תחל בניית המשכן החדש, שתארך אף היא שנים רבות. על כן העתירה באה לתקן את המצב הקיים, שבו חיים אנשים תחת איום מתמיד של חומרים מסוכנים. העתירה באה להתמודד עם העובדה המצערת שכיום תושבי הכפר אינם יודעים על התרחשות תקלה המערבת חומרים מסוכנים ברמת חובב. הם יודעים על כך רק לאחר שהם חשים באחד התסמינים כתוצאה משאיפת חומרים אלו. אין כל נוהל המתריע בפני תושבי הכפר על תקלה ברמת חובב. העתירה של הקליניקה לצדק סביבתי מבקשת לקבוע נהלים מסודרים להתמודדות עם המצב. הנה כמה פתרונות שהצענו למדינה: א. לערוך פעולות הדרכה ותרגול לתושבים בנוגע להתנהגות ראויה בעת אירוע חומרים מסוכנים. ב. להודיע מיידית בכריזת המסגדים על אירוע חומרים מסוכנים, לפי מידע שיועבר ישירות מרמת חובב. ג. להתקין צופרים בשטח הכפר שיתריעו על אירוע חומרים מסוכנים. ד. לחלק ביפרים לנציגי הכפר שבהם יקבלו הודעה מתאימה. ה. ליישר את תוואי הקרקע, כדי לאפשר לתושבי הכפר להימלט מן המקום בעת אירוע. ברור לנו כי הצעותינו אינן פותרות את הבעיות העקרוניות של התרחשות אירוע חומרים מסוכנים ושל קירבת התושבים לרמת חובב, אלא מתמקדים במתן התרעה ראויה. הסיבה לכך היא שאין לתושבי הכפר יכולת להתמודד עם האירוע עצמו, שכן אין בכפר מבני קבע אטומים שניתן להסתתר בהם בעת אירוע. אנו סבורים כי לכל הפחות זכותם של התושבים לדעת על אירוע חומרים מסוכנים בעת התרחשותו - כמו יתר התושבים סביב רמת חובב, ולנסות ולהתגונן ממנו. נציגי המדינה בודקים כעת את הצעותינו, כדי לפתור את הבעיה מבלי שיהיה צורך בעתירה. בנימה אישית – אני מאוד סקפטי שאכן יימצא הפתרון בסבב שיחות זה בין הצדדים, וכרגע אני מניח כי נשוב לבית המשפט לצורך הכרעה. ניתן לראות בתמונה את רמת חובב מוואדי אל-נעם.

קליניקות משפטיות – מה זה?

מאת: ד"ר נטע זיו

כאשר אנשים שומעים בפעם הראשונה את השם "קליניקות משפטיות" הם מתפלאים: מה פתאום קליניקה? מה, אתם נותנים תרופות? ואני עונה – כן, בעצם, תרופות משפטיות. כמו שאנשים באים לקליניקה רפואית כדי לקבל עזרה בתחום הבריאות, כך גם בתחום המשפט.

אבל הקליניקות עושות עוד דבר מלבד מתן עזרה: הן פועלות במסגרת הפקולטה למשפטים, כלומר במקום שבו סטודנטים למשפטים לומדים מה זה משפט ואיך להיות עורכי דין. כחלק מהלימודים הסטודנטים והסטודנטיות יכולים להשתתף בקורס קליני, ואז לחוות בדרך אישית וישירה – לא רק בלימוד בכיתה - כיצד ניתן לסייע לאנשים, לקבוצות ולקהילות בתחומי משפט שונים. הקליניקות עוזרות בדרך כלל לאוכלוסיות חלשות שאינן יכולות לשלם לעורכי דין פרטיים עבור עזרה משפטית, וכן פועלות הקליניקות בתחומים שיש להם חשיבות ציבורית-כללית.

בבלוג הזה נספר לכם על עבודתן של הקליניקות. מדי פעם נשתף אתכם בסיפור, תביעה, או דילמה שאנחנו מתמודדים איתה.

כך למשל, בשבועות הבאים תוכלו לקרא על:

- תביעה של עובדים במפעל אקרשטיין בירוחם שרוצים להתארגן בארגון עובדים ונתקלים בקשיים.

- תביעה של אסירים אשר מבקשים שיאפשרו להם לשהות בתאים ללא עישון, על מנת להגן על בריאותם.

- דרישה לאכוף את החלטת הממשלה, שלפיה כל מי שמתקשר בחוזה ממשלתי לביצוע פרויקט, ישתמש בחומרי גלם ממוחזרים, על מנת להגן על הסביבה.

- תביעה של אדם המבקש לקבל מקלט מדיני, והטוען שהוא נרדף בשל היותו הומוסקסואל.

- תביעה של עובדים ערבים כנגד רכבת ישראל על פיטוריהם מפני שלא שירתו בצה"ל.

- מאבק של תושבים בדואים בנגב המתגוררים ליד אתר פסולת רעילה.

ועוד...

להתראות,

ד"ר נטע זיו, מנהלת הקליניקות המשפטיות, אוניברסיטת תל-אביב.

עתירה בשם זוג הומואים לבג"צ: תנו לנו לפתוח בהליך פונדקאות

מאת עו"ד דורי ספיבק

הבוקר עתרנו לבג"צ (1078/10), בשמם של יואב ארד-פנקס ואיתי פנקס, זוג הומואים המנסים מזה חמש שנים בדרכים שונות להביא ילדים לעולם. העתירה הוגשה לאחר שבקשת העותרים לקבלת אישור להקשר עם אשה בהסכם פונדקאות נדחתה ע"י הועדה לאישור הסכמים לפי חוק הפונדקאות, הפועלת במשרד הבריאות. הוועדה נימקה החלטתה בהוראת חוק הפונדקאות שנחקק בשנת 1996 לפיה הורים מיועדים: "איש ואישה שהם בני זוג....". יחד עם זאת, הועדה הודיעה לבני-הזוג כי בקרוב תוקם ועדה במשרד הבריאות שתבחן, בין היתר, את הצורך בתיקון חוק הפונדקאות לנוכח השינויים במציאות החברתית.

בעתירה אנו טוענים כי אין צורך בתיקון החוק כדי לאפשר ליואב ואיתי לפתוח בהליך פונדקאות, שכן אין כל סיבה מהותית שלא לפרש את החוק הקיים באופן שיאפשר החלתו גם על "איש ואיש", בדומה לפרשנות מרחיבה שנעשתה בעבר לחוק הירושה, שלשונו זהה. אנו טוענים כי לאור השינויים שחלו במציאות החברתית בעשור וחצי שחלף מאז נחקק החוק, שינויים שלאחריה משפחה המורכבת משני הורים גברים (או שני הורים נשים) הפכה לחלק ממציאות החיים בישראל, אין הצדקה לשלול דווקא מזוגות גברים את זכותם להיות להורים. אנו מציינים כי בדיונים בכנסת קודם לחקיקת החוק לא ניתן למצוא תימוכין לכוונת המחוקק לשלול דווקא מבני זוג בני אותו המין את האפשרות להקשר בהסכם פונדקאות. לחלופין, וככל שבית-המשפט ידחה את בקשתנו לפרש את החוק באופן זה, אנו מבקשים כי בית-המשפט יקבע כי לאור הזכות החוקתית להורות ולחיי משפחה, כמו גם על פי עקרון השוויון החוקתי, יש לקרוא חוקתית לתוך החוק (reading in) את תחולתו אף על בני זוג בני אותו המין.

את העתירה כתבו ביחד איתי הסטודנטים חגי קלעי, נמרוד אברמוב וכרמל בן-צור מהתכנית לזכויות אדם, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א.

לעזור ליותם לקבל פיצויים - הקליניקות נכנסות לתמונה

בשל הפגיעה ביותם פנתה משפחתו של יותם אלינו - הקליניקה לזכויות האדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. אנחנו שלחנו מכתב לנציגי החברה, שבו התלוננו על העוול שנעשה ליותם ועל הפרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, ודרשנו פיצוי הולם ליותם. בעקבות המכתב נפגשנו עם נציגי החברה וניסינו להגיע איתם להסכמה ולפשרה, אך ללא הצלחה. בשל כך הגשנו תביעת פיצויים לבית משפט השלום בתל-אביב.

בתביעה, שהוגשה ביום 29.12.09, אנו דורשים לפצות את יותם בסכום של 57,000 ₪. בתביעה אמרנו, שחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות קובע כי יש לחתור להשגת שוויון אמיתי ומהותי, המתבטא בשילובם המירבי של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים והחברה, תוך שמירה על כבודם ועל זכויותיהם. החוק אוסר על חברה המספקת שירות ציבורי להפלות נכים בקבלת השירות. על החברה לעשות את ההתאמות הנדרשות כדי שנכים יוכלו לקבל את השירות. חברת מגה-תיירות הפרה את הוראות החוק, ועל כן עליה לפצות את יותם.

אנו נמשיך לעדכן....

נילי חריש ועמרי קלטר הסטודנטים שכתבו את התביעה,
עו"ד דורי ספיבק, מייצג את המשפחה מטעם הקליניקה לזכויות האדם.

יותם נגד חברת מגה-תיירות

לפני 13 שנה נולדה שלישיה למושית ואילון זורע, תושבי נס ציונה. יותם, אחד הבנים בשלישיה, נולד עם שיתוק מוחין. לפני מספר חודשים כשהגיעו שלושת האחים – יותם, עמרי ויובל לגיל בר-מצווה, רצו הוריהם להפתיע אותם בטיול בר-מצווה משפחתי. הם פנו לחברת מגה-תיירות, המפרסמת עצמה כחברה המובילה בארץ בטיולי משפחות בחו"ל. מושית ואילון הניחו שלא תהיה כל בעיה לצרף לטיול גם את יותם, שלמרות מוגבלותו הפיזית, לומד בכיתה רגילה, ופעיל חברתית בחוגים ובטיולים. להפתעתם, הודיעו להם נציגי החברה באופן חד משמעי, שאינם מקבלים נכים לטיולים מאורגנים, "כדי לא לפגוע במטיילים האחרים". המשפחה הסבירה לנציגי החברה שאין כל מגבלה המונעת מיותם לצאת לטיול, ואף הפנתה את נציגי החברה לחוק שיווין-זכויות לאנשים עם מוגבלות האוסר על הפליה מסוג זה, אך החברה נותרה בעמדתה וסירבה לצרף את יותם לטיול."זה מרגיש לא הוגן, ויחס לא יפה לאדם", כך אמר יותם זורע ביחס לפרשה. יותם ומשפחתו אמנם חזרו לא מזמן מטיול שנרכש מחברת "נתור", שהסכימה בשמחה לצרף את יותם, אך הכאב על היחס המשפיל של חברת מגה-תיירות עדיין מורגש.

לצפות בכתבה בערוץ 2 על יותם

אתר מגנים על זכויות האדם והקליניקות

הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב נוטלות חלק בפרוייקט חינוכי בשיתוף עם מטח:

קישור לאתר מגנים על זכויות האדם