העסק של פאידה

העסק של פאידה
מאת: ענת קליגר (יועצת עסקית)
הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי

פעמים רבות אנחנו שומעים את המשפט "כל אחד יכול להצליח בכוחות עצמו אם רק יתאמץ מספיק, שוויון הזדמנויות לכולם", אבל בדיקה מדוקדקת יותר של הפרטים מראה שיש הרבה מכשולים בלתי נראים, שמקשים גם על המוכשרים ביותר שבינינו.
פאידה, שהגיעה אל הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, היא מהגרת מקונגו. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים אכזרית ביותר כבר למעלה מעשר שנים. פאידה ומשפחתה נרדפו בגלל עמדותיהן הפוליטיות והצליחו להימלט מקונגו ולהתגלגל בדרך לא דרך לישראל. ישראל היא מקום מקלט עבור פאידה, שבו היא מצפה למצוא עתיד טוב ובטוח יותר. מדינת ישראל מכירה במצב הקשה בקונגו ואף מקבלת פליטים המגיעים משם, אבל המדינה אינה מציעה כל תמיכה אחרת לאלו שהגיעו לכאן אחרי כל כך הרבה תלאות וטלטלות.
פאידה, שהחלה את לימודיה באוניברסיטה בקונגו אך לא הספיקה לסיים אותם, יצאה לחפש מקומות עבודה בתל אביב - אבל רק חברות ניקיון הסכימו לשכור אותה לעבודה. צבע עורה, מגבלות של תקשורת ושפה, מחסור באמצעים כספיים שיאפשרו לה, למשל, ללמוד עברית או מקצוע, דוחפים אותה ל"קריירה" בתחום הניקיון ושירותי הסיעוד. בגלל כל המגבלות הללו החליטו הארגונים מיקרופיי ועמותת סביבה תומכת, בשיתוף הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, להציע לנשים מקונגו קורס, שמסייע להן לפתוח עסק משלהן, וכן להעניק להן הלוואה זעירה, שתהיה ההון הראשוני שיאפשר להן להקים עסק ולפתחו. הלוואות מסוג זה נקראות "מיקרופיננס".

מה זה מיקרופיננס? מי צריך את זה?
שיטת ה"מיקרופיננס" או "מימון זעיר" הומצאה על ידי זוכה פרס נובל לשלום מוחמד יונוס. זוהי שיטה שבה מוענקות הלוואות בסכומים קטנים לאוכלוסיה מעוטת יכולת כלכלית. מכיוון שבנקים מעמידים תנאים רבים לקבלת הלוואה, ישנם מגזרים שלמים באוכלוסיה שאינם יכולים לגייס הון ראשוני כדי להקים עסק שיפרנס אותם.
במגזרים אלה נכללים אנשים עם מצוקות שונות, המתקשים להשתלב בשוק העבודה כשכירות וכשכירים ולפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד. מדובר במהגרים, במיעוטים, באנשים מעוטי השכלה וחסרי מקצוע, או ב"סתם" אמהות שאינן יכולות לשלב בין גידול ילדיהן לבין דרישות שוק העבודה. אנשים אלה אינם עונים על דרישות שוק העבודה, גם בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממקומות התעסוקה, הבדלים תרבותיים וחברתיים בינם לבין רוב האוכלוסייה במדינה, וכן עקב אפליה בשל מוצא ובשל מין.
"מימון זעיר" מספק לאנשים, ובעיקר לנשים, הזדמנות לקבל הון ראשוני, גם אם זעיר ביותר, כדי להקים ולפתח עסק משלהן. ההלוואה ניתנת במשולב עם קורס הכשרה, שבו לומדות הנשים איך להקים ואיך להפעיל את העסק שלהן.

ובחזרה לפאידה. בעזרת הייעוץ וההלוואה שקיבלה, היא הפסיקה לעבוד כמנקה ופתחה גן ילדים בביתה. בתחילה טיפלה בשלושה ילדים, ולאט לאט הגיעו לגן ילדים נוספים מקהילת הפליטים מקונגו. למרות כל הקשיים והמגבלות, שעל חלקם התגברה בעזרת יעוץ שקיבלה מסטודנטים בקליניקה, היא הצליחה לפתח עסק משלה. אין בנק בישראל שמוכן אפילו לשקול לתת הלוואה ללקוחה כמו פאידה, אף שהיא יכולה להחזיר את ההלוואה, כמו כל לקוח אחר של הבנק. ולכן הלוואה זעירה מארגון חברתי פותחת בפניה אפשרויות שלא היו בפניה קודם לכן.
כל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, אבל לפעמים המאמץ לא מספיק - צריך קצת עזרה מאחרים. למשל, לתת אשראי – כסף וגם אמון שההלוואה תוחזר. האשראי, ובוודאי עוד דברים רבים אחרים, נחוצים כדי לאפשר לכולם, ובעיקר לכולן, הזדמנות שווה באמת.

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה - מאת דוד (מכתב מאת לקוח של הקליניקה לזכויות אדם)

שלום,

שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.

דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.

גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.

יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.

כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.

לפני כשלש שנים ראינו פרסומים על "הכפר היווני" בקיבוץ מעיין ברוך. מדובר על שכונת הרחבה לקיבוץ, ישוב קהילתי. כלומר: בישוב יגורו אנשים בשני מעמדות: חברי קיבוץ ועירוניים. העירוניים חיים כמו בכל מקום אחר, כלומר, בין השאר – כל משפחה היא גוף כלכלי עצמאי. הקשר עם השכנים – כמו בעיר: אפשר להתחבר, אפשר "שלום שלום" מנומס, ואפשר גם בלי. אין כלל חובה להכיר את כל תושבי היישוב.

מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.

נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.

במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.

קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?

עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.

עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.

כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.

נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.

אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.

ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?

אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.

ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.

ותחשבו על זה

דוד

חופש ההתאגדות בישראל – על פרשת עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם

עו"ד איתי סבירסקי, הקליניקה לזכויות עובדים

האם המשפט הישראלי מאפשר לכל עובדת ועובד להתאגד במקום העבודה ולפעול יחד מול המעסיק ? עדיין לא, או בוודאי לא מספיק. אחרי פרשת אקרשטיין, שעליה אספר כאן בקצרה, לא ברור כיום באיזו מידה יכולים עובדים בישראל לממש את זכות ההתאגדות שלהם.

אין זה סוד כי מזה שנים רבות, מעמדם של רוב העובדים בשוק העבודה הישראלי, הולך ומידרדר. זאת במקביל לתהליכי הפרטה, והעמקה הולכת וגוברת של פער כלכלי בלתי-נתפס בין רוב העובדים לבין מיעוט של בעלי הון. מי שהצדק החברתי והדמוקרטיה הישראלית חשובים לו, מעוניין להתמודד מול התהליך הזה ולנסות לעצור אותו.

בקליניקה הבנו מזמן, שתביעות של עובדים נגד מעבידים בבתי הדין לעבודה, אפילו תביעות עקרוניות (שאותן אנו ממשיכים לנהל), לא יחוללו שינוי משמעותי מספיק בשוק העבודה (ראו במאמרי במעשי משפט). התאגדות משותפת במקום העבודה, היא הבסיס הנכון והיעיל יותר לחולל שינוי הן במקום העבודה והן במציאות הכוללת של יחסי העבודה בישראל. לכן עוד בקיץ 2006 הקמנו פרויקט להתארגנות עובדים, שבמסגרתו סייענו לעובדים שמעולם לא התאגדו קודם לכן לממש את זכות ההתאגדות שלהם. מאוחר יותר סייענו להקים את ארגון "כוח לעובדים" שזוהי מטרתו העיקרית. בדרך הערנו ענק מרבצו – ואני מדבר על הסתדרות העובדים, שבעקבות ההתארגנויות שהחלו לצוץ לנגד עיניה בשטח, החלה אף היא לארגן עובדים במקומות עבודה שקודם לכן לא נחשבו בעיניה כיעד להתארגנות.

לפני תחילת הפרויקט בקליניקה, הקמת ועד עובדים נתפסה כעניין מיושן, לא רלוונטי למציאות. אבל הקמת ארגון "כוח לעובדים" ופעילותו, וההתאגדויות החדשות שהתפרסמו, חלחלו ומחלחלים לציבור עובדים הולך וגדל. כיום, עם ההבנה עד כמה חשובה ההתאגדות לשיפור המצב התעסוקתי, כמעט מידי יום מנסות לקום התארגנויות עובדים חדשות, קבוצות של עובדים ושל עובדות המסרבות לקבל את מציאות חייהן כגזירת גורל.

אחת מההתארגנויות הללו הייתה של עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם, מפעל שבו מיוצרות האבנים המשתלבות המפורסמות, שמהן עשויות רוב המדרכות בישראל. רוב גדול של פועלי המפעל, אשר עוסקים בעבודות פיסיות קשות ומועסקים בתנאי שכר ועבודה ירודים, פתחו במהלך ממושך, תובעני, תוך התמודדות עם לחצים שונים מצד ההנהלה, שבסופו התאגדו בארגון "כוח לעובדים". בנובמבר 2009 הם ביקשו מן ההנהלה לקיים עמם משא ומתן קיבוצי (על הטבת התנאים של כלל הפועלים במפעל), כפי שמחייב החוק ביחס לארגון עובדים יציג (ארגון שמייצג למעלה משליש של העובדים). ההנהלה סירבה לבקשה, בטענה כי הארגון במפעל ירוחם אינו יציג, כל עוד לא יהיו חברים בו מעל שליש מעובדי כל שלושת מפעלי החברה ברחבי הארץ – זה שבירוחם, זה שבראש פינה, וזה שבאשדוד. ארגון שאינו יציג אינו יכול לנהל משא ומתן מול ההנהלה לשיפור התנאים.

עובדי ירוחם אינם נפגשים עם עובדי המפעלים המרוחקים מהם מאות קילומטרים, וכלל אינם מכירים אותם. כך, לא הייתה כל אפשרות להביא להתארגנות אותנטית, "מלמטה", של עובדי המפעלים האחרים ביחד עם עובדי ירוחם. לכן גם היה ברור שסירובה של החברה לנהל איתם משא ומתן משמעותו היא שלילת זכות ההתארגנות בפועל מעובדי מפעל ירוחם. בתביעה תקדימית פנינו לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בבקשה להכיר בעובדי ירוחם כ"יחידת מיקוח" נפרדת, שחברת אקרשטיין חייבת לנהל עמה משא ומתן קיבוצי. בפסק-דין תקדימי הורה בית הדין לקיים את בקשתנו. בית הדין הסתמך בפסיקתו על המרחק הגיאוגרפי ועל הניתוק המוחלט בין קבוצות העובדים במפעלים השונים של החברה, על האינטרס הקהילתי המשותף של עובדי ירוחם, ועל הצורך שלא לשלול מהם את זכות ההתארגנות הראשונית.

שמחה רבה שררה במפעל בירוחם. אך למרבה הצער השמחה הייתה קצרה. בתוך שתיים-שלוש יממות לאחר מתן פסק-הדין, ההסתדרות הכללית והנהלת אקרשטיין, בהתארגנות "מלמעלה", מטעם הנהלת אקרשטיין, בסיועה ובהשפעתה, צרפו כמעט את כל עובדי המפעלים בראש פינה ובאשדוד, כחברים בהסתדרות. מיד לאחר מכן ובמהלך מתואם, הוחלפו בין ההסתדרות לבין הנהלת אקרשטיין מכתבים שבהם נאמר שכעת יחידת המיקוח צריכה להיות עובדי שלושת המפעלים, שכן להסתדרות יש כעת "יציגות" (כלומר היא מייצגת מעל שליש של העובדים) בקרב שלושת המפעלים יחד. בהמשך ערערה חברת אקרשטיין על פסק-הדין שניתן לטובת ההתארגנות המקומית של עובדי אקרשטיין בירוחם. ההסתדרות צורפה להליך, וכן צורפה התאחדות התעשיינים. בית הדין הארצי שישב בהרכב מורחב של תשעה שופטים, התעלם מנושא "ההתארגנות-מטעם", שנראתה כמכוונת על ידי הנהלת החברה, ופסק כי בשל שינוי הנסיבות שנוצר, ההסתדרות היא כעת ארגון העובדים היציג. בעייתית עוד יותר הייתה הקביעה הכללית בפסק-הדין. בית הדין קבע מדיניות לעתיד, שלפיה יש להתאים את יחידת המיקוח של העובדים למבנה הניהולי של המעסיק. כלומר, אם המפעל מפוצל למספר סניפים – יחידת המיקוח של העובדים צריכה לייצג את העובדים בכל הסניפים. פסיקה זו מעניקה כוח רב למעסיקים: הם יכולים לפצל את המפעלים לסניפים מרוחקים זה מזה, גם אם אין בכך צורך של ממש – וכך למנוע מהעובדים להתארגן.


כבר כיום, חלק ניכר מכלל העובדים בישראל, מועסקים במסגרת יחידות גיאוגרפיות שונות של אותו מעסיק. כך רוב עובדי הקבלן בישראל, כל עובדי חברות כוח-האדם בישראל, ועובדים רבים מאוד המועסקים ישירות אך על-ידי מעסיק בעל מספר מפעלים או סניפים הפרוסים ברחבי הארץ. נכון להיום, עתיד חופש ההתארגנות של כל העובדים הללו – אינו ידוע.

על "פרשת הולילנד" וזכויות חשודים

עו"ד איתי הרמלין, הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי


בתקופה האחרונה מסקרת התקשורת בהרחבה את מה שמכונה "פרשת הולילנד". בשלב זה ניתן לסכם את הפרשה בכך שמשטרת ישראל חושדת במספר אנשים שמלאו תפקידים בכירים בעיריית ירושלים וכן בחבורת אילי הון, קבלנים ומתווכים בביצוע עבירות שונות. החשד הבסיסי הוא שפרויקט בניה (מכוער במיוחד) אושר על-ידי הרשויות תמורת שוחד ששילמו אילי ההון שצפויים היו להתעשר מן הפרויקט.
במסגרת הטיפול המשפטי בפרשה נעצרו עד עתה חלק מן החשודים לתקופות מעצר של ימים ועד שבועות ספורים.
על מעצרם של החשודים השונים החליט שופט בית משפט שלום, שהמשטרה הציגה בפניו ראיות שאספה נגד החשודים. בשלב זה של ההליכים המשפטיים עורכי הדין של החשודים אינם יודעים מהן אותן ראיות שהוצגו בפני השופט.
הפרשה מדגימה מספר עניינים הנוגעים לזכויות של חשודים –
חזקת החפות – במדינה דמוקרטית אדם נחשב חף מפשע אלא אם בית המשפט הרשיע אותו בביצוע עבירה. עולה השאלה האומנם הצגת הפרשה בתקשורת עולה בקנה אחד עם חזקת החפות? האם מי שקורא על הפרשה בעיתון זוכר כי מדובר בחשדות בלבד ויתכן שחלק מהחשדות או כולם כלל אינם נכונים?
מעצר חשודים – האם מוצדק לשלול מאנשים את חירותם בשלב שבו לא ברור אם הם אשמים במשהו? האם מוצדק לעשות זאת כאשר עורכי דינם אינם יודעים אילו ראיות יש נגדם ולכן אינם מצוידים בכלים להגן עליהם כיאות?
פרסום שמות חשודים בתקשורת – אם אדם נחשב חף מפשע אלא אם הורשע, מדוע מפרסמים בתקשורת שמות של חשודים, שהרי לא נקבע שהם אשמים? האם אדם, שפורסם כי הוא חשוד שקיבל שוחד ולאחר מכן לא הועמד לדין או הועמד לדין וזוכה, יוכל לשחזר את מעמדו בציבור כחף מפשע?
השאלות שהעליתי באשר ל"פרשת הולילנד", שבה החשודים הם אנשים אמידים ובעלי קשרים, רלבנטיות באותה מידה ואף יותר לפרשות "רגילות", שבהן מדובר בחשודים מן השורה, שאין להם אותם אמצעים וקשרים.


תמונה מויקיפדיה

נשים ערביות – מסלול המכשולים בדרך לעבודה

מאת: אלה אלון, הקליניקה לזכויות אדם

"ישנה אמירה מפורסמת שהולכת כך, לעולם לא לרוץ אחרי גבר (במקרה שאת אישה) או אחרי אוטובוס כי תמיד יבוא אחר, ובכן במקרה של קו 823 אמירה זו ממש אבל ממש לא נכונה, זה אחד האוטובוסים הבודדים שעוצרים בתחנה של כפר קרע ובכל התחנות שאחריה למי שפניו צפונה, בהגעתו הבטון של התחנה קם לתחייה למשך כמה שניות, הברזלים נעשים נוצצים, והתחנה מרגישה ממש תחנה אמיתית, פעמיים בסך הכול בבוקר הוא מגיע בשעה 7 ובשעה 8, ולכן מומלץ בחום לרוץ אחריו אבל בזהירות כי בכביש הראשי של וואדי ערה יש סיכוי ש-823 מכוניות יידרסו אותך על הבוקר." מתוך מאמר של תופיק מסאלחה, מהנדס, עובד בחברת הייטק בנצרת[1]

רק כ-18% מהנשים הערביות בישראל עובדות (לעומת 65% מהנשים היהודיות ו-63% מהגברים הערבים). בקליניקה לזכויות אדם אנו פועלים לאתר את המכשולים הרבים העומדים בפני נשים ערביות ומקשים עליהן להתפרנס בכבוד, ומנסים להתמודד עם מכשולים אלה. בשורות הבאות, אנסה להמחיש לכם מהם המכשולים העיקריים העומדים בדרכן.

מהי, לדעתכם, הסיבה העיקרית לכך שנשים ערביות אינן עובדות? לפני שאספר לכם לאילו מסקנות הגיעו מחקרים שבדקו את הנושא, נראה כיצד השיב על שאלה זו שר האוצר של מדינת ישראל, יובל שטייניץ, בכנס שעסק בנושא: "מכשולים תרבותיים, מסגרות מסורתיות ודעה לפיה על אישה ערבייה להישאר בתחום היישוב, מעכבים את ההשתלבות של האוכלוסייה בכוח העבודה". שר האוצר סבור שהאשמה רובצת לפתחו של המגזר הערבי, שנאמר 'ירצו יעבדו, לא ירצו לא יעבדו'. אבל המציאות שונה. לפי מחקרים שבדקו את הנושא, 75% מהאוכלוסייה הערבית סבורים שחשוב שגם נשים יעבדו. בנוסף, 43% מהנשים הערביות שאינן מועסקות מוכנות לצאת לעבודה באופן מיידי. חבל ששר האוצר, שאמור להוביל את הטיפול בנושא, מתבסס בדבריו על דעות קדומות, שמטרתן להאשים את הנשים הערביות ואת החברה הערבית בעוני שלהן, במקום לנסות לאתר את המכשולים האמיתיים העומדים בפני אותן נשים המעוניינות לצאת לעבוד.

אז מהם המכשולים המרכזיים העומדים בפני תעסוקה של נשים ערביות? המכשולים הם רבים, משולבים אלו באלו ודורשים פתרון מערכתי מקיף. הנה כמה דוגמאות:
מחסור במקומות עבודה – הבעיה של מצוקת תעסוקה בפריפריה, שם מתגוררים מרבית הערבים, ידועה. עם זאת, ביישובים ערביים הבעיה חמורה הרבה יותר, מכיוון שהמדינה לא השקיעה בהם ולא הקימה בהם אזורי תעשייה. כך לדוגמא, בנצרת עלית (יישוב יהודי עם כ-40,000 תושבים) יש 10,000 דונם של אזור תעשייה ובנצרת (יישוב ערבי עם כ-70,000 תושבים) יש 84 דונם של אזור תעשייה.
מחסור בתחבורה ציבורית – ביישובים ערביים רבים אין תחבורה ציבורית כלל, לא בתוך היישוב ולא תחבורה המחברת בין היישוב לבין אזורי תעסוקה. במקומות שבהם יש תחבורה ציבורית, היא בדרך כלל מחוץ ליישוב, ונדרש אמצעי תחבורה כדי להגיע אליה. וגם אז, כפי שניתן ללמוד מהציטוט שלמעלה, התחבורה הציבורית מגיעה בשכיחות נמוכה מאד, ולכן קשה להסתמך עליה. התוצאה היא שלנשים שאין להן רישיון נהיגה או שאין להן רכב, אין איך להגיע לעבודה.
מחסור במעונות יום – המדינה מסייעת לרשויות מקומיות לבנות מעונות יום עבור ילדים קטנים (עד גיל 3) ומסבסדת עבור הורים עובדים את שהות הילדים במעון. למרבה הצער, מתוך כ-1700 מעונות יום בישראל, רק כ-30 נבנו ביישובים ערביים. מה אמורות לעשות נשים ערביות שרוצות לצאת לעבודה עם הילדים הקטנים שלהן?
העדר השכלה והעדר הכשרה מקצועית מתאימה – התעסוקה בקרב נשים ערביות אקדמאיות גבוהה בהרבה מאשר בקרב נשים שאין להן תואר אקדמי (אם כי עדיין נמוכה בהרבה מהתעסוקה בקרב אקדמאיות יהודיות). אבל הנגישות של נשים ערביות להשכלה גבוהה מלכתחילה נמוכה מאוד, בשל האפליה בין מערכת החינוך הממלכתית היהודית והערבית. כך, רק 3.3% מהצעירים הערבים (בגילאי 20 – 34) לומדים באוניברסיטאות לעומת 9% מהצעירים היהודים.
אפליה בהעסקה – ערבים וערביות שהצליחו לעבור את מסלול המכשולים ולרכוש השכלה אקדמית נתקלים במחסומים של ממש, כאשר הם מנסים למצוא עבודה אצל מעסיקים יהודים (כבר אמרנו שבישובים הערביים אין הרבה עבודה). דעות קדומות וחששות לא מבוססים מביאים לרתיעה מהעסקת ערבים, באופן שאינו מאפשר לרבים מהם להתפרנס בכבוד. הדבר פוגע מאוד בנשים הערביות, אבל פוגע גם במשק כולו. בהעסקת עובדים ועובדות ערביים יש פוטנציאל אדיר עבור מעסיקים שמבינים את היתרונות הרבים שבסביבת עבודה מגוונת. אפשר ללמוד הרבה מעבודה עם אנשים שמגיעים מרקעים שונים ומתרבויות שונות, וזו גם חוויה מעניינת וכיפית.
העסקה פוגענית – נשים ערביות רבות הנאלצות לעבוד בעבודות לא מקצועיות (במיוחד בישובים ערביים, אך לא רק) סובלות מאפליה, ניצול והעסקה פוגענית במיוחד. הן מקבלות בחלק גדול מהמקרים שכר נמוך בהרבה משכר המינימום (20.7 ₪ לשעה). פעמים רבות הן מקבלות 10 ₪ לשעה ואף פחות מכך, וגם את יתר הזכויות שלהן כעובדות הן אינן מקבלות. העסקה בתנאים כאלה היא כמובן מנוגדת לחוק ומהווה עבירה פלילית. הבעיה היא שהמדינה לא ממש אוכפת את החוק, והנשים מפחדות להתלונן ולאבד את מקום העבודה שלהן (כזכור, אין להן הרבה אפשרויות עבודה אחרות).
עם מכשולים כה רבים העומדים בדרכן של נשים ערביות לפרנסה בכבוד, ניתן להבין מדוע נשים רבות אינן עובדות. בעתיד נספר לכם כיצד אנו פועלים על-מנת להתמודד עם חלק ממכשולים אלה...
[1] תודה לסטודנטית נדיה דקה ששלחה לי את המאמר.

היום שבו הושתקו המוזות

עו"ד הישאם שבאיטה הקליניקה לזכויות האדם

ממגוון המקרים שהקליניקה לזכויות אדם מטפלת בהם, בחרתי להציג דווקא מקרה פרטני ומקומי, אך יחד עם זאת אופייני לדינאמיקה של רוב ומיעוט בישראל, במיוחד בערים עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים.
מקרה זה מעלה שאלות קשות בנוגע לחופש הביטוי, המחשבה והתרבות בישראל.
צעירים ערבים ברמלה, שרצו לקדם את חיי התרבות והאומנות הערביים ברמלה, הקימו קבוצה מאורגנת של צעירים מתנדבים וקראו לה "חוטווה" ("צעד" בערבית).
לצורך השקת הקבוצה, החליטו החברים לארגן אירוע אומנותי גדול ברמלה, שבו הוזמנו להופיע אמנים ערבים פופולאריים (זמר הראפ תאמר נפאר, הזמרת תרז סלימאן, להקת איתאר ועוד). לצורך כך, פנתה הקבוצה למרכז הקהילתי הערבי ברמלה (המתנ"ס) וביקשה לשכור אולם מתאים לאירוע. המתנ"ס הסכים להקצות אולם לאירוע בתאריך שסוכם, שהוא ה- 05/02/09.
מאחר שהאירוע תוכנן להתקיים בעיצומה של המלחמה בעזה (עופרת יצוקה), תכננה הקבוצה לתרום את ההכנסות ממכירת הכרטיסים לאירוע לנפגעי המלחמה בעזה.
ביום המתוכנן, בצהרי היום, הגיעו צעירי הקבוצה למתנ"ס והחלו להכין את האולם לאירוע שהיה צפוי להתחיל בשעה 19:00.
בסביבות השעה 18:00, כשההכנות כמעט הושלמו, הגיע למקום סמנכ"ל המתנ"ס והודיע לחברי הקבוצה כי האירוע המתוכנן מבוטל, וכי הם מתבקשים לפרק את הציוד שהותקן ולפנות מיד את האולם. הוא לא נתן כל הסבר לביטול. כשהחברים דחקו בו להסביר את דבר הביטול הפתאומי, השיב לבסוף כי התקבלה הוראה מלמעלה, מראש העיר רמלה, לבטל את האירוע. אף על פי שלא ניתן נימוק מפורש לביטול האירוע, חברי הקבוצה מניחים כי סיבת הביטול נעוצה בכוונת מתכנני האירוע לתרום את ההכנסות מהאירוע לנפגעי המלחמה בעזה.
בלית ברירה, פירקו החברים את הציוד ופינו את האולם. בד בבד, מוזמנים רבים, שהגיעו למתנ"ס והופתעו לגלות שהאירוע בוטל, חזרו לביתם. במקביל פעלו החברים במרץ למצוא מקום חלופי כדי לקיים בכל זאת את האירוע. ואכן, לאחר מאמצים רבים נמצא אולם קטן במועדון מפלגת חד"ש בלוד שאפשר לקיים בו את האירוע.
בעקבות זאת, ארגנו מתנדבים כלי רכב והחלו להסיע את המוזמנים הרבים שהגיעו לאולם החלופי. אחרים התקשרו למוזמנים שבדרך והודיעו להם שהאירוע הועבר לאולם החלופי בלוד.
בסופו של דבר נערך האירוע המתוכנן באולם החלופי בלוד. אלא שהוא היה באופן משמעותי פחות גדול ומרשים, והתקיים באולם קטן, צפוף ולא נוח. בנוסף, האירוע התקיים בצלו של הביטול שגרם למבוכה ולתסכול של המארגנים, של המוזמנים ושל האמנים.
אם אכן בוטל האירוע בשל הכוונה לתרום את ההכנסות לנפגעי המלחמה בעזה, הדבר מעלה שאלות קשות הן כלפי ראש העיר והן כלפי האחראים על המתנ"ס הערבי.
כמו כן יש לתהות על הגורמים שחברו יחדיו ואפשרו את ביטול האירוע: תחילה הקלות שבה ניתנה ההוראה על ידי ראש העיר, הקלות שהוראה זו הועברה באמצעות האחראים במתנ"ס הערבי שלא ראו לנכון להתנגד לה או למחות נגדה, ולבסוף שוויון הנפש שבו התקבל הביטול על ידי התושבים ברמלה גם לאחריו.
כנגד קלות זו, ביקשו חברי הקבוצה לפעול. ואכן, בפברואר 2010, הגשנו (הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת תל-אביב) תביעה בשם חברי הקבוצה, לבית המשפט השלום בראשון לציון, שבה נדרשו עיריית רמלה, ראש העיר רמלה, והנהלת המתנ"ס לשלם לחברי הקבוצה פיצויים בסך של כ- 60,000 ₪ בגין ביטול האירוע. התובעים ציינו בתביעתם שבכוונתם לתרום כל סכום שייפסק לעמותה ברמלה שפועלת לשינוי חברתי.
בית המשפט עדיין לא הכריע בתביעה.

לנשום את רמת חובב

מאת כפיר אמון (הקליניקה לצדק סביבתי)

הקליניקה לצדק סביבתי מתמודדת בימים אלו עם מספר סוגיות עקרוניות וחשובות בתחום הסביבה. מתוך סוגיות אלו בחרתי לספר על סוגיה אחת בוערת, העוסקת במצב הבלתי נסבל שבו חיים אזרחים בישראל. אני מתכוון לתושבי הכפר הבלתי מוכר על ידי המדינה, וואדי אל נעם. סיפור המעשה מתחיל כמו כל סיפור טוב, לפני שנים רבות, או ליתר דיוק בשנת 1975. אז הוקמה המועצה האזורית-תעשייתית רמת חובב, שבה פועלים המפעלים המזהמים במדינה. לא פעם מתרחשות תקלות במפעלי רמת חובב, שבגללן נפלטים לאוויר חומרים מזיקים. בעקבות זאת הוחלט על הקמת "אזור ביטחון" ברדיוס של 5 ק"מ סביב המועצה. באזור הביטחון חל איסור על שימוש בקרקע (יש לציין כי באר-שבע מרוחקת מרמת חובב כ-12 ק"מ, כלא באר-שבע מרוחק 8 ק"מ ועיר הבה"דים עתידה להיות מרוחקת כ- 9 ק"מ). וואדי אל נעם הוא כפר בדווי, שבו 8,000 תושבים, כמחציתם ילדים – והוא שוכן קילומטר אחד בלבד מרמת חובב. ישנה מחלוקת רבת שנים בין המדינה לבין תושבי הכפר בדבר חוקיותו של היישוב וזמן הקמתו המדויק. המדינה טוענת כי התושבים הם אלה שבאו אל המטרד, ואילו התושבים טוענים כי המטרד בא אליהם. מזה 15 שנים מתנהלים מגעים בין המדינה לבין נציגי הכפר על העתקתו והרחקתו מאזור רמת חובב. הקליניקה בחרה להתעלם מן השאלה "מי היה שם קודם", ולמקד את העתירה בסכנה הנשקפת לתושבי הכפר כתוצאה מרמת חובב. ברור כי המשא ומתן על העתקת הכפר יארך עוד שנים רבות, ולאחריו תחל בניית המשכן החדש, שתארך אף היא שנים רבות. על כן העתירה באה לתקן את המצב הקיים, שבו חיים אנשים תחת איום מתמיד של חומרים מסוכנים. העתירה באה להתמודד עם העובדה המצערת שכיום תושבי הכפר אינם יודעים על התרחשות תקלה המערבת חומרים מסוכנים ברמת חובב. הם יודעים על כך רק לאחר שהם חשים באחד התסמינים כתוצאה משאיפת חומרים אלו. אין כל נוהל המתריע בפני תושבי הכפר על תקלה ברמת חובב. העתירה של הקליניקה לצדק סביבתי מבקשת לקבוע נהלים מסודרים להתמודדות עם המצב. הנה כמה פתרונות שהצענו למדינה: א. לערוך פעולות הדרכה ותרגול לתושבים בנוגע להתנהגות ראויה בעת אירוע חומרים מסוכנים. ב. להודיע מיידית בכריזת המסגדים על אירוע חומרים מסוכנים, לפי מידע שיועבר ישירות מרמת חובב. ג. להתקין צופרים בשטח הכפר שיתריעו על אירוע חומרים מסוכנים. ד. לחלק ביפרים לנציגי הכפר שבהם יקבלו הודעה מתאימה. ה. ליישר את תוואי הקרקע, כדי לאפשר לתושבי הכפר להימלט מן המקום בעת אירוע. ברור לנו כי הצעותינו אינן פותרות את הבעיות העקרוניות של התרחשות אירוע חומרים מסוכנים ושל קירבת התושבים לרמת חובב, אלא מתמקדים במתן התרעה ראויה. הסיבה לכך היא שאין לתושבי הכפר יכולת להתמודד עם האירוע עצמו, שכן אין בכפר מבני קבע אטומים שניתן להסתתר בהם בעת אירוע. אנו סבורים כי לכל הפחות זכותם של התושבים לדעת על אירוע חומרים מסוכנים בעת התרחשותו - כמו יתר התושבים סביב רמת חובב, ולנסות ולהתגונן ממנו. נציגי המדינה בודקים כעת את הצעותינו, כדי לפתור את הבעיה מבלי שיהיה צורך בעתירה. בנימה אישית – אני מאוד סקפטי שאכן יימצא הפתרון בסבב שיחות זה בין הצדדים, וכרגע אני מניח כי נשוב לבית המשפט לצורך הכרעה. ניתן לראות בתמונה את רמת חובב מוואדי אל-נעם.