קסֶנופוביה בישראל

מאת: יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים
תלמידים יקרים, תלמידות יקרות. היום ברצוני ללמד אתכם מילה חדשה:

קְסֶנוֹפוֹבְּיָה

קְסֶ-נוֹ-פוֹבְּ-יָה

קסֶנופוביה פירושה: פחד מהזר וסלידה ממנו, אך ורק מן הסיבה שהוא זר.
הקסנופוביה היא "אחות" של תופעות מכוערות אחרות, כמו אנטישמיות (פחד וסלידה מיהודים), גזענות (פחד וסלידה משחורים או מבני גזעים אחרים, שאינם "לבנים"), הומופוביה (פחד וסלידה מהומואים, מלסביות ומטרנסג'נדרים), ושובניזם (התייחסות משפילה לנשים).

למרבה הצער, בחודשים האחרונים אני שומע יותר ויותר ביטויים קסנופוביים כנגד מהגרי עבודה (עובדים זרים), וכן כנגד אנשים שהגיעו לישראל כדי לבקש בה מקלט מדיני (כלומר, אנשים שטוענים שנשקפת להם סכנת חיים במדינותיהם, ומבקשים לקבל מחסה בישראל), בעיקר כאלה שבאו מאפריקה.

ההתבטאויות הקסנופוביות כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט באות מצד אזרחים, וכן מצד אנשי ציבור. הם מייחסים לזרים תכונות שליליות שונות, לעיתים ללא כל אחיזה במציאות, ולעיתים תוך הפרזה והגזמה בנתונים. כך, למשל, מייחסים לאנשים אלה עבריינות, שימוש בסמים, מחלות, מוסר ירוד, בורות ועוד כהנה וכהנה.

מה שעצוב בעיני הוא שחלק גדול מאותם אנשים בישראל, שמתבטאים באופן קסנופובי כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט סבלו בעבר הלא רחוק בעצמם מגילויי גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה כנגדם. אינני מדבר רק על העובדה שהרוב המכריע של אזרחי מדינת ישראל הם יהודים, שאבותיהם ואימהותיהם סבלו רדיפות נוראיות בגלל יהדותם במדינות שונות ברחבי העולם. אני מדבר גם, למשל, על מזרחיים בישראל (אנשים ממוצא יהודי-ספרדי).

במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשנת 1949 נכתבו הדברים המזעזעים הבאים ביחס ליהודים מזרחיים: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו בשיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני... בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצאו זוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין...אבל מעל לכל קיימת עובדה יסודית, המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ, ובראש ובראשונה – עצלות כרונית ושנאת עבודה" (את המאמר הזה איתר פרופ' ברוך קימרלינג, והציטוט ממנו כלול במאמר שפירסם בכתב-העת "סוציולוגיה ישראלית").

אל תתבלבלו: כשאותו עיתונאי מ"הארץ" כתב על ה"אפריקאים", הוא לא התכוון למבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. הוא התכוון ליהודים ממרוקו, מטוניס, מאלג'יר ומלוב. כלומר, הוא דיבר על ההורים, או הסבים והסבתות של חלק גדול מאיתנו. אני בטוח שדברי ההבל הללו, המכוערים כל-כך, מכעיסים רבים מכם. עכשיו נשאלת השאלה: האם יש היגיון או צדק בכך, שמשהו שמאוד מטריד אותנו כאשר הוא נאמר עלינו, ייהפך לפחות מטריד רק מפני שהוא נאמר על אחרים? התשובה, לדעתי, היא: לא. חובה עלינו להתנגד לגילויי שנאה, לאלימות מילולית ולהשפלה של כל אדם. גם אם הוא נראה שונה מאיתנו. גם אם הוא שחור. גם אם הוא זר.

תמונה: ויקיפדיה,Ygrek

לא קלה היא דרכנו

מאת: עו"ד הדר יוהס-פלד, הקליניקה לצדק סביבתי

כאשר מזכירים את המאבק לקידום התחבורה הציבורית כמאבק סביבתי, לא אחת מורמת גבה – מה הקשר בין תחבורה ציבורית לאיכות הסביבה? אז זהו, שיש קשר, וקשר הדוק. למעשה, התחבורה היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הסביבה. קודם כל, זיהום האוויר. כל מכונית שנוסעת בכביש פולטת זיהום הפוגע בתושבים המתגוררים בקרבת הכבישים, ברוכבי אופניים, בהולכי הרגל ובשאר הנוסעים בכביש. ככל שיש יותר מכוניות – יש יותר זיהום. עניין נוסף וחשוב לא פחות הוא הפגיעה בשטחים הפתוחים. ככל שיש יותר כלי רכב – כך יש צורך ביותר כבישים, ובכבישים רחבים יותר. סלילת הכבישים נעשית על חשבון השטחים פתוחים, פעמים רבות באזורים בעלי חשיבות מבחינת ערכי הטבע. כך למשל, הכבישים עלולים לפגוע קשות בנוף למנוע מבעלי חיים מעבר חופשי ובטוח, ועוד 1

ההיגיון הוא פשוט – ככל שיותר אנשים יסעו באוטובוסים וברכבות במקום ברכב הפרטי – יהיה פחות זיהום אוויר, יהיה צורך בפחות כבישים, וכך תפחת הפגיעה בשטחים הפתוחים.
אז אם זה כל-כך פשוט – למה רוב האנשים משתמשים ברכב הפרטי ולא בתחבורה ציבורית? למה רק 20% אחוז מהציבור משתמשים בתחבורה ציבורית, ו-80% מעדיפים את הרכב הפרטי 2?
ניתן לחשוב על תשובות שונות - כמו רכב כסמל מעמדי, העדר תחבורה ציבורית בשבת ועצמאות רבה שמעניק הרכב הפרטי. אבל נראה שהשימוש היומיומי ברכב הפרטי נובע בעיקר מטעמי נוחות, וזאת משום שהתחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה. השירות ברמה לא טובה, האוטובוסים אינם מגיעים בזמן; לא ניתנת עדיפות לתחבורה הציבורית, כך שהאוטובוסים נתקעים בפקקים, וגם במקומות שבהם יש נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית - לא אוכפים את החוק; מסלולי הקווים ארוכים מדי, והנסיעה ממקום למקום נמשכת זמן רב מדי. בקיצור – לא נוח לנסוע בתחבורה הציבורית.
אז מה עושים? בשנים האחרונות יש תכניות לשפר את התחבורה הציבורית. למשל, באזור גוש-דן מדברים כבר שנים רבות על רכבת קלה. רכבת קלה עדיין אין, אבל בינתיים מתכננים ארגון מחדש של התחבורה הציבורית בתל-אביב, שכולל בין היתר שינוי של מסלולי הקווים. גם בירושלים יש תכניות לשיפור התחבורה הציבורית. כבר שנים ארוכות עומלים בירושלים על בניית הרכבת הקלה, שאמורה להיות מערכת יעילה להסעת המוני נוסעים ברחבי העיר, וכן פועלים לשפר את קווי האוטובוס. הבעיה היא שהעבודות לבניית הרכבת נמשכות כבר כמה שנים, והפעלת הקו הראשון מתעכבת שוב ושוב. ואם להוסיף על-כך, העבודות לבניית הרכבת הקלה בירושלים הפכו את התנועה בעיר לקשה מאד. בעקבות מצב זה, התארגנה בירושלים קבוצת תושבים, שמנסה להיאבק ולשפר את מצב התחבורה הציבורית. הקליניקה לצדק סביבתי מסייעת לה במאבק זה.
לסיום – אני מאמינה שבכל זאת יש מקום לאופטימיות. הניסיון של ערים רבות בעולם מוכיח שתחבורה ציבורית יכולה להצליח, ולהיות הדרך המועדפת על התושבים להגיע ממקום למקום. הדבר דורש תכנון נכון וכולל של התחבורה הציבורית – ובין היתר מחייב לבחור באמצעי תחבורה מתאימים ויעילים, לחבר בין קווים שונים ובין אמצעי תחבורה שונים, כך שיהיה אפשר להחליף קווים בצורה יעילה, ובעיקר – לתת עדיפות לתחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי.
נסיעה טובה!


על ההשפעות הסביבתיות של התחבורה אפשר לקרוא באתר המשרד להגנת הסביבה

המספרים לקוחים מתוך מאמר דעה של אריק טפיירו, רכז תחבורה בחברה להגנת הטבע

פרשת עמנואל

מאת: יעל כפרי ומיכל אהרוני

המשפט בשירות הקהילה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

תמונה מפליקר:by myshi

"פרשת עמנואל" התחילה כבעיה של שוויון .השאלה שבה דן בג"ץ היא - האם בית הספר שמפריד בין תלמידות ממוצא ספרדי לתלמידות ממוצא אשכנזי הוא בית ספר מפלה? האם חצר המשחקים שחולקה לשניים, שעות ההפסקה שהופרדו, חדר המורות שנחצה, ותלבושת אחידה נפרדת לשתי הקבוצות - מהווים אפליה? בג"ץ הכריע שאכן כן. זוהי אפליה ויש למגר אותה באופן מידי.
מי הגורם שצריך לשים קץ לאפליה? עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום העומד בראשה, עתרו לבג"ץ נגד משרד החינוך ונגד מרכז החינוך העצמאי (שבית הספר שייך לו), שהם הגופים שאחראים להמשך קיומה של האפליה. כל זמן שמשרד החינוך מאפשר את המשך התנהלותו של בית הספר – הוא אחראי לאפליה הנוהגת בו. אך הן משרד החינוך והן מרכז החינוך העצמאי הודיעו שהם הסירו את כל סימני האפליה מבית הספר, ומי שמונע את הלימוד המשותף הם ההורים מהזרם החסידי, אשכנזים ברובם, המסרבים שבנותיהם ילמדו עם התלמידות מהזרם "הכללי" - ספרדיות ברובן.

ברגע זה החל הסכסוך לקבל פנים אחרות. כידוע, בג"ץ עוסק בעתירות נגד רשויות המדינה ונגד גופים ציבוריים. אך לפתע הפכו אזרחים, אנשים פרטיים, שאינם גוף ממשלתי או ציבורי - להיות הגורם שאליו מכוון בג"ץ את פסיקותיו. יש לומר עוד, כי הפעולה נגד אותם אזרחים הייתה חמורה בהרבה מאשר פעולות שננקטות נגד רשויות שאינן מקיימות את צווי בית המשפט: בג"ץ הטיל על ההורים קנסות, וכשלא שילמו אותם, הוציא נגדם צווי מאסר ושלח אותם לבית הסוהר, שבו ישבו כעשרה ימים.

ההתקוממות נגד מאסר ההורים הייתה משותפת לחרדים ולחילונים, לאשכנזים ולספרדים. במקום לדון בשאלת השוויון התמקד הדיון הציבורי בסמכותו של בג"ץ, ובעימות בין דת למדינה. הנושא החינוכי נשכח.

אבל מה יקרה בשנה הבאה בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל? אחד מהפתרונות שנשמעים בתקשורת הוא שהחרדים מהזרם החסידי (אשכנזים ברובם) יקימו בית ספר פרטי, שלא יקבל מימון מהמדינה, ובו יוכלו לעשות כרצונם. זוהי טעות או הטעייה. ראשית גם בית ספר פרטי מקבל כ-55% מתקציבו מהמדינה. שנית – אסור להפלות במדינת ישראל על רקע עדתי, גם כשמדובר במוסד פרטי. האפליה בחינוך היא עבירה פלילית ולמשרד החינוך אסור לתמוך בכך.
המשפט בשירות הקהילה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב מארגן בימים אלה פורום של ארגונים העוסקים בחינוך, ושמטרתו להיאבק באפליה במערכת החינוך. בשלב ראשון המטרה היא להעניק ייעוץ משפטי להורים ולתלמידים שנתקלו באפליה בקבלה לבית הספר.

העסק של פאידה

העסק של פאידה
מאת: ענת קליגר (יועצת עסקית)
הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי

פעמים רבות אנחנו שומעים את המשפט "כל אחד יכול להצליח בכוחות עצמו אם רק יתאמץ מספיק, שוויון הזדמנויות לכולם", אבל בדיקה מדוקדקת יותר של הפרטים מראה שיש הרבה מכשולים בלתי נראים, שמקשים גם על המוכשרים ביותר שבינינו.
פאידה, שהגיעה אל הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, היא מהגרת מקונגו. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים אכזרית ביותר כבר למעלה מעשר שנים. פאידה ומשפחתה נרדפו בגלל עמדותיהן הפוליטיות והצליחו להימלט מקונגו ולהתגלגל בדרך לא דרך לישראל. ישראל היא מקום מקלט עבור פאידה, שבו היא מצפה למצוא עתיד טוב ובטוח יותר. מדינת ישראל מכירה במצב הקשה בקונגו ואף מקבלת פליטים המגיעים משם, אבל המדינה אינה מציעה כל תמיכה אחרת לאלו שהגיעו לכאן אחרי כל כך הרבה תלאות וטלטלות.
פאידה, שהחלה את לימודיה באוניברסיטה בקונגו אך לא הספיקה לסיים אותם, יצאה לחפש מקומות עבודה בתל אביב - אבל רק חברות ניקיון הסכימו לשכור אותה לעבודה. צבע עורה, מגבלות של תקשורת ושפה, מחסור באמצעים כספיים שיאפשרו לה, למשל, ללמוד עברית או מקצוע, דוחפים אותה ל"קריירה" בתחום הניקיון ושירותי הסיעוד. בגלל כל המגבלות הללו החליטו הארגונים מיקרופיי ועמותת סביבה תומכת, בשיתוף הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, להציע לנשים מקונגו קורס, שמסייע להן לפתוח עסק משלהן, וכן להעניק להן הלוואה זעירה, שתהיה ההון הראשוני שיאפשר להן להקים עסק ולפתחו. הלוואות מסוג זה נקראות "מיקרופיננס".

מה זה מיקרופיננס? מי צריך את זה?
שיטת ה"מיקרופיננס" או "מימון זעיר" הומצאה על ידי זוכה פרס נובל לשלום מוחמד יונוס. זוהי שיטה שבה מוענקות הלוואות בסכומים קטנים לאוכלוסיה מעוטת יכולת כלכלית. מכיוון שבנקים מעמידים תנאים רבים לקבלת הלוואה, ישנם מגזרים שלמים באוכלוסיה שאינם יכולים לגייס הון ראשוני כדי להקים עסק שיפרנס אותם.
במגזרים אלה נכללים אנשים עם מצוקות שונות, המתקשים להשתלב בשוק העבודה כשכירות וכשכירים ולפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד. מדובר במהגרים, במיעוטים, באנשים מעוטי השכלה וחסרי מקצוע, או ב"סתם" אמהות שאינן יכולות לשלב בין גידול ילדיהן לבין דרישות שוק העבודה. אנשים אלה אינם עונים על דרישות שוק העבודה, גם בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממקומות התעסוקה, הבדלים תרבותיים וחברתיים בינם לבין רוב האוכלוסייה במדינה, וכן עקב אפליה בשל מוצא ובשל מין.
"מימון זעיר" מספק לאנשים, ובעיקר לנשים, הזדמנות לקבל הון ראשוני, גם אם זעיר ביותר, כדי להקים ולפתח עסק משלהן. ההלוואה ניתנת במשולב עם קורס הכשרה, שבו לומדות הנשים איך להקים ואיך להפעיל את העסק שלהן.

ובחזרה לפאידה. בעזרת הייעוץ וההלוואה שקיבלה, היא הפסיקה לעבוד כמנקה ופתחה גן ילדים בביתה. בתחילה טיפלה בשלושה ילדים, ולאט לאט הגיעו לגן ילדים נוספים מקהילת הפליטים מקונגו. למרות כל הקשיים והמגבלות, שעל חלקם התגברה בעזרת יעוץ שקיבלה מסטודנטים בקליניקה, היא הצליחה לפתח עסק משלה. אין בנק בישראל שמוכן אפילו לשקול לתת הלוואה ללקוחה כמו פאידה, אף שהיא יכולה להחזיר את ההלוואה, כמו כל לקוח אחר של הבנק. ולכן הלוואה זעירה מארגון חברתי פותחת בפניה אפשרויות שלא היו בפניה קודם לכן.
כל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, אבל לפעמים המאמץ לא מספיק - צריך קצת עזרה מאחרים. למשל, לתת אשראי – כסף וגם אמון שההלוואה תוחזר. האשראי, ובוודאי עוד דברים רבים אחרים, נחוצים כדי לאפשר לכולם, ובעיקר לכולן, הזדמנות שווה באמת.

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה - מאת דוד (מכתב מאת לקוח של הקליניקה לזכויות אדם)

שלום,

שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.

דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.

גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.

יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.

כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.

לפני כשלש שנים ראינו פרסומים על "הכפר היווני" בקיבוץ מעיין ברוך. מדובר על שכונת הרחבה לקיבוץ, ישוב קהילתי. כלומר: בישוב יגורו אנשים בשני מעמדות: חברי קיבוץ ועירוניים. העירוניים חיים כמו בכל מקום אחר, כלומר, בין השאר – כל משפחה היא גוף כלכלי עצמאי. הקשר עם השכנים – כמו בעיר: אפשר להתחבר, אפשר "שלום שלום" מנומס, ואפשר גם בלי. אין כלל חובה להכיר את כל תושבי היישוב.

מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.

נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.

במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.

קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?

עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.

עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.

כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.

נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.

אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.

ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?

אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.

ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.

ותחשבו על זה

דוד

חופש ההתאגדות בישראל – על פרשת עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם

עו"ד איתי סבירסקי, הקליניקה לזכויות עובדים

האם המשפט הישראלי מאפשר לכל עובדת ועובד להתאגד במקום העבודה ולפעול יחד מול המעסיק ? עדיין לא, או בוודאי לא מספיק. אחרי פרשת אקרשטיין, שעליה אספר כאן בקצרה, לא ברור כיום באיזו מידה יכולים עובדים בישראל לממש את זכות ההתאגדות שלהם.

אין זה סוד כי מזה שנים רבות, מעמדם של רוב העובדים בשוק העבודה הישראלי, הולך ומידרדר. זאת במקביל לתהליכי הפרטה, והעמקה הולכת וגוברת של פער כלכלי בלתי-נתפס בין רוב העובדים לבין מיעוט של בעלי הון. מי שהצדק החברתי והדמוקרטיה הישראלית חשובים לו, מעוניין להתמודד מול התהליך הזה ולנסות לעצור אותו.

בקליניקה הבנו מזמן, שתביעות של עובדים נגד מעבידים בבתי הדין לעבודה, אפילו תביעות עקרוניות (שאותן אנו ממשיכים לנהל), לא יחוללו שינוי משמעותי מספיק בשוק העבודה (ראו במאמרי במעשי משפט). התאגדות משותפת במקום העבודה, היא הבסיס הנכון והיעיל יותר לחולל שינוי הן במקום העבודה והן במציאות הכוללת של יחסי העבודה בישראל. לכן עוד בקיץ 2006 הקמנו פרויקט להתארגנות עובדים, שבמסגרתו סייענו לעובדים שמעולם לא התאגדו קודם לכן לממש את זכות ההתאגדות שלהם. מאוחר יותר סייענו להקים את ארגון "כוח לעובדים" שזוהי מטרתו העיקרית. בדרך הערנו ענק מרבצו – ואני מדבר על הסתדרות העובדים, שבעקבות ההתארגנויות שהחלו לצוץ לנגד עיניה בשטח, החלה אף היא לארגן עובדים במקומות עבודה שקודם לכן לא נחשבו בעיניה כיעד להתארגנות.

לפני תחילת הפרויקט בקליניקה, הקמת ועד עובדים נתפסה כעניין מיושן, לא רלוונטי למציאות. אבל הקמת ארגון "כוח לעובדים" ופעילותו, וההתאגדויות החדשות שהתפרסמו, חלחלו ומחלחלים לציבור עובדים הולך וגדל. כיום, עם ההבנה עד כמה חשובה ההתאגדות לשיפור המצב התעסוקתי, כמעט מידי יום מנסות לקום התארגנויות עובדים חדשות, קבוצות של עובדים ושל עובדות המסרבות לקבל את מציאות חייהן כגזירת גורל.

אחת מההתארגנויות הללו הייתה של עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם, מפעל שבו מיוצרות האבנים המשתלבות המפורסמות, שמהן עשויות רוב המדרכות בישראל. רוב גדול של פועלי המפעל, אשר עוסקים בעבודות פיסיות קשות ומועסקים בתנאי שכר ועבודה ירודים, פתחו במהלך ממושך, תובעני, תוך התמודדות עם לחצים שונים מצד ההנהלה, שבסופו התאגדו בארגון "כוח לעובדים". בנובמבר 2009 הם ביקשו מן ההנהלה לקיים עמם משא ומתן קיבוצי (על הטבת התנאים של כלל הפועלים במפעל), כפי שמחייב החוק ביחס לארגון עובדים יציג (ארגון שמייצג למעלה משליש של העובדים). ההנהלה סירבה לבקשה, בטענה כי הארגון במפעל ירוחם אינו יציג, כל עוד לא יהיו חברים בו מעל שליש מעובדי כל שלושת מפעלי החברה ברחבי הארץ – זה שבירוחם, זה שבראש פינה, וזה שבאשדוד. ארגון שאינו יציג אינו יכול לנהל משא ומתן מול ההנהלה לשיפור התנאים.

עובדי ירוחם אינם נפגשים עם עובדי המפעלים המרוחקים מהם מאות קילומטרים, וכלל אינם מכירים אותם. כך, לא הייתה כל אפשרות להביא להתארגנות אותנטית, "מלמטה", של עובדי המפעלים האחרים ביחד עם עובדי ירוחם. לכן גם היה ברור שסירובה של החברה לנהל איתם משא ומתן משמעותו היא שלילת זכות ההתארגנות בפועל מעובדי מפעל ירוחם. בתביעה תקדימית פנינו לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, בבקשה להכיר בעובדי ירוחם כ"יחידת מיקוח" נפרדת, שחברת אקרשטיין חייבת לנהל עמה משא ומתן קיבוצי. בפסק-דין תקדימי הורה בית הדין לקיים את בקשתנו. בית הדין הסתמך בפסיקתו על המרחק הגיאוגרפי ועל הניתוק המוחלט בין קבוצות העובדים במפעלים השונים של החברה, על האינטרס הקהילתי המשותף של עובדי ירוחם, ועל הצורך שלא לשלול מהם את זכות ההתארגנות הראשונית.

שמחה רבה שררה במפעל בירוחם. אך למרבה הצער השמחה הייתה קצרה. בתוך שתיים-שלוש יממות לאחר מתן פסק-הדין, ההסתדרות הכללית והנהלת אקרשטיין, בהתארגנות "מלמעלה", מטעם הנהלת אקרשטיין, בסיועה ובהשפעתה, צרפו כמעט את כל עובדי המפעלים בראש פינה ובאשדוד, כחברים בהסתדרות. מיד לאחר מכן ובמהלך מתואם, הוחלפו בין ההסתדרות לבין הנהלת אקרשטיין מכתבים שבהם נאמר שכעת יחידת המיקוח צריכה להיות עובדי שלושת המפעלים, שכן להסתדרות יש כעת "יציגות" (כלומר היא מייצגת מעל שליש של העובדים) בקרב שלושת המפעלים יחד. בהמשך ערערה חברת אקרשטיין על פסק-הדין שניתן לטובת ההתארגנות המקומית של עובדי אקרשטיין בירוחם. ההסתדרות צורפה להליך, וכן צורפה התאחדות התעשיינים. בית הדין הארצי שישב בהרכב מורחב של תשעה שופטים, התעלם מנושא "ההתארגנות-מטעם", שנראתה כמכוונת על ידי הנהלת החברה, ופסק כי בשל שינוי הנסיבות שנוצר, ההסתדרות היא כעת ארגון העובדים היציג. בעייתית עוד יותר הייתה הקביעה הכללית בפסק-הדין. בית הדין קבע מדיניות לעתיד, שלפיה יש להתאים את יחידת המיקוח של העובדים למבנה הניהולי של המעסיק. כלומר, אם המפעל מפוצל למספר סניפים – יחידת המיקוח של העובדים צריכה לייצג את העובדים בכל הסניפים. פסיקה זו מעניקה כוח רב למעסיקים: הם יכולים לפצל את המפעלים לסניפים מרוחקים זה מזה, גם אם אין בכך צורך של ממש – וכך למנוע מהעובדים להתארגן.


כבר כיום, חלק ניכר מכלל העובדים בישראל, מועסקים במסגרת יחידות גיאוגרפיות שונות של אותו מעסיק. כך רוב עובדי הקבלן בישראל, כל עובדי חברות כוח-האדם בישראל, ועובדים רבים מאוד המועסקים ישירות אך על-ידי מעסיק בעל מספר מפעלים או סניפים הפרוסים ברחבי הארץ. נכון להיום, עתיד חופש ההתארגנות של כל העובדים הללו – אינו ידוע.

על "פרשת הולילנד" וזכויות חשודים

עו"ד איתי הרמלין, הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי


בתקופה האחרונה מסקרת התקשורת בהרחבה את מה שמכונה "פרשת הולילנד". בשלב זה ניתן לסכם את הפרשה בכך שמשטרת ישראל חושדת במספר אנשים שמלאו תפקידים בכירים בעיריית ירושלים וכן בחבורת אילי הון, קבלנים ומתווכים בביצוע עבירות שונות. החשד הבסיסי הוא שפרויקט בניה (מכוער במיוחד) אושר על-ידי הרשויות תמורת שוחד ששילמו אילי ההון שצפויים היו להתעשר מן הפרויקט.
במסגרת הטיפול המשפטי בפרשה נעצרו עד עתה חלק מן החשודים לתקופות מעצר של ימים ועד שבועות ספורים.
על מעצרם של החשודים השונים החליט שופט בית משפט שלום, שהמשטרה הציגה בפניו ראיות שאספה נגד החשודים. בשלב זה של ההליכים המשפטיים עורכי הדין של החשודים אינם יודעים מהן אותן ראיות שהוצגו בפני השופט.
הפרשה מדגימה מספר עניינים הנוגעים לזכויות של חשודים –
חזקת החפות – במדינה דמוקרטית אדם נחשב חף מפשע אלא אם בית המשפט הרשיע אותו בביצוע עבירה. עולה השאלה האומנם הצגת הפרשה בתקשורת עולה בקנה אחד עם חזקת החפות? האם מי שקורא על הפרשה בעיתון זוכר כי מדובר בחשדות בלבד ויתכן שחלק מהחשדות או כולם כלל אינם נכונים?
מעצר חשודים – האם מוצדק לשלול מאנשים את חירותם בשלב שבו לא ברור אם הם אשמים במשהו? האם מוצדק לעשות זאת כאשר עורכי דינם אינם יודעים אילו ראיות יש נגדם ולכן אינם מצוידים בכלים להגן עליהם כיאות?
פרסום שמות חשודים בתקשורת – אם אדם נחשב חף מפשע אלא אם הורשע, מדוע מפרסמים בתקשורת שמות של חשודים, שהרי לא נקבע שהם אשמים? האם אדם, שפורסם כי הוא חשוד שקיבל שוחד ולאחר מכן לא הועמד לדין או הועמד לדין וזוכה, יוכל לשחזר את מעמדו בציבור כחף מפשע?
השאלות שהעליתי באשר ל"פרשת הולילנד", שבה החשודים הם אנשים אמידים ובעלי קשרים, רלבנטיות באותה מידה ואף יותר לפרשות "רגילות", שבהן מדובר בחשודים מן השורה, שאין להם אותם אמצעים וקשרים.


תמונה מויקיפדיה