על חולי נפש בהליך הפלילי

מאת: עו"ד איתי הרמלין, הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי

מדי זמן מה אנחנו שומעים על מקרי אלימות קשים שבהם החשוד או הנאשם טוען כי איננו שפוי. רבים מכם אומרים לעצמם בוודאי כי מובן מאליו שמי שרצח אדם קרוב לו אינו שפוי. אחרים חושבים כי מדובר בניסיון של מבצע עבירה להימלט מעונש, וחוששים שיחזור להסתובב כאדם חופשי ויפגע גם באחרים.
חשוב לדעת כי המונח "חולה נפש" במובנו המשפטי שונה ממובנו בחיי היום-יום. לא כל "משוגע"/מטורף"/"פסיכי" הוא חולה נפש במובן המשפטי.

נפשו של אדם כמעט תמיד אינה "מושלמת". לכולנו קווי אישיות בולטים מסוימים. אצל אחדים מדובר בקווי אישיות כל כך קיצוניים או מודגשים, שהפסיכיאטריה רואה אותם כ"הפרעת אישיות". כך למשל הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, קרויה על שם גיבור מן המיתולוגיה היוונית שהתאהב במראה של עצמו והפך לפרח הנרקיס. ההפרעה הנרקיסיסטית מתייחסת אם כן לאנשים המאוהבים בעצמם. הפרעת אישיות נוספת היא אישיות תלותית, שמתבטאת בפיתוח תלות קשה באדם אחר והימנעות מוחלטת מקבלת החלטות. המפורסמת בהפרעות האישיות היא הפרעת האישיות האנטי-סוציאלית (שהלוקים בה מכונים: "פסיכופאתים" או "סוציופתים"). הפרעת אישיות זו מתאפיינת בהתנהגות בניגוד לנורמות חברתיות. בין העבריינים ניתן כמובן למצוא רבים שלוקים בהפרעה זו. אולם איש מבין הלוקים בהפרעת אישיות כזו או אחרת אינו נחשב לחולה נפש במובן המשפטי. גם מי שלוקה בחרדה, אובססיה או הפרעת אכילה איננו חולה נפש. ככלל הפרעת אישיות, הפרעת חרדה, אובססיה, הפרעת אכילה וכד' אינן פוטרות אדם מאחריות פלילית – כלומר, הוא ייענש ככל עבריין אחר.
חולה נפש במובן המשפטי הוא אדם שתפיסת המציאות שלו לקויה – כלומר, הוא מדמיין שקורים דברים שאינם קורים כלל: לוקה בהזיות ובמחשבות שווא. התופעות המפורסמות ביותר בהקשר זה הן של פרנויה (מחשבת שווא כאילו יש מי שרודף אותו) ושמיעת קולות שמצווים עליו לעשות דברים, קולות שאינם קיימים במציאות.
כדי שיקבע שאדם אינו אחראי למעשה עבירה שביצע, עליו להוכיח שהיה באותו זמן חולה נפש, ושביצע את העבירה כתוצאה מן המחלה (לא הבין מה שהוא עושה או לא יכול היה להימנע מלעשות את מה שעשה). חולה נפש המבצע עבירה בלי קשר להיותו חולה נפש, אינו פטור מאחריות למעשיו. לעומת זאת, אדם המוכר כחולה נפש, ונקבע שפגע באחר, כיוון שדמיין שאותו אדם תוקף אותו או כיוון ששמע קולות "אלוהיים" שציוו עליו לפגוע באותו אדם, עשוי להיות פטור מאחריות פלילית למעשיו. במקרה כזה הוא לא יקבל עונש אלא יישלח לטיפול פסיכיאטרי – בחלק מן המקרים בבית חולים שמור, שממנו יוכל להשתחרר רק לפי החלטה של ועדה מיוחדת שבה יושבים פסיכיאטרים ומשפטנים
אדם ש"אינו כשיר לעמוד לדין", הוא מי שבזמן המשפט שלו אינו מבין את הליכי המשפט, אינו יכול לתקשר עם עורך הדין שלו ואינו יכול לסייע לעורך הדין להגן עליו - בגלל מחלת הנפש שהוא לוקה בה. במקרה שכזה הליכי המשפט יעוכבו בזמן שהוא יטופל בטיפול פסיכיאטרי. אם בעקבות הטיפול ישתנה מצבו והוא יהיה מסוגל להבין את הנעשה במשפט ולסייע בהגנתו, ניתן יהיה לחדש את הליכי המשפט.

חשוב לזכור כי רק מעטים מבין העבריינים הם חולי נפש במובן המשפטי, ומעטים עוד יותר הם כאלו שעברו עבירה כתוצאה ממחלת נפש שהם לוקים בה.

למעטים שעברו עבירה כתוצאה מבעיות בתפיסת המציאות – הפרעות חשיבה והזיות – אין אשם מוסרי בהתנהגותם, ולכן החליטה החברה שאין מקום להענישם.

תמונה: פליקר

עו"ד איתי הרמלין

הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי

נגישות למידע על עסקאות המקרקעין בישראל – חוק חופש המידע

מאת: עו"ד אורה בלום

אחת העסקאות היקרות ביותר שעושה אדם במהלך חייו היא רכישת דירה. כאשר משפחה מעוניינת לקנות דירה יש שיקולים רבים שעליה לקחת בחשבון. שיקול ראשון הוא השיקול הכלכלי, כלומר- סכום הכסף שהמשפחה יכולה ומעוניינת להשקיע בקנית דירה. שיקולים נוספים הם המיקום של הדירה, גודל החדרים, מספרם, הקומה בבניין, האם יש מעלית או אין, האם הדירה נמצאת בסביבת מגורים בטוחה, האם היא קרובה לגני ילדים, לבתי ספר , לקופת חולים, ועוד. כדי שמשפחה תוכל לקבל החלטה שיש לה השפעה כה גדולה על חייה, רצוי שיהיו לפניה כל הנתונים שהיא צריכה לדעת.

למרבה הצער יש גורמים שבאופן מכוון יוצרים מידע מטעה באשר למחירי הדיור, במטרה לקדם אינטרסים שונים. גורמים אלה מנצלים את חוסר הידיעה של הציבור הרחב ואת חוסר היכולת של הציבור לקבל נתונים אמיתיים. וכך למשפחה שמעוניינת לקנות דירה אין דרך לבדוק לעומק את האפשרויות העומדות לרשותה, משום שאין בידה נתונים אמיתיים שיסייעו לה לקבל את ההחלטה.
נתונים אלה מצויים אצל גוף ממשלתי שנקרא "רשות המיסים", ועד לא מזמן סירבה רשות המיסים לגלות אותם לציבור הישראלי.
אך כל זה היה נכון עד לתקופה האחרונה, ועל כך אני רוצה לספר לכם:
לפני כשנתיים הגישה הקליניקה לדיור, קהילה והתחדשות אורבאנית, עתירה נגד רשות המיסים בבית משפט לעניינים מנהליים. העתירה הוגשה בשם שני חוקרים בתחומי כלכלה ומקרקעין - ד"ר אפרת טולקובסקי מאוניברסיטת תל-אביב וד"ר דני בן שחר מהטכניון בחיפה. העותרים דרשו לאפשר להם ולציבור הישראלי כולו גישה לנתונים הנמצאים ברשות המיסים, על עסקאות המקרקעין (קניה ומכירה של קרקעות, בתים ודירות) המתרחשות בישראל.
העתירה התבססה על חוק חופש המידע, שהוא חוק חדש יחסית, משנת 1998. עוד לפני חקיקת חוק חופש המידע, ביסס בית המשפט את זכותו של הציבור לקבל מידע. נקבע כי זוהי זכות בסיסית הנגזרת ממהות המשטר הדמוקרטי: משטר דמוקרטי מבוסס על כך שהעם בוחר את נציגיו, ובתהליך זה חובה לתת לעם מידע על הבעיות שבהן עליו להכריע. נקבע כי במשטר דמוקרטי העם צריך לדעת את המדיניות, כדי שיוכל לגבש כלפיה עמדה, לבחון האם הוגשמה, לבקר אותה, לפקח עליה ולשנותה.
כשנחקק חוק חופש המידע, קיבלה הזכות לקבלת מידע מעמד חוקי. ההכרה בה התקבלה בצורה כללית ורחבה בסעיף 1 לחוק - הקובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".
חשיבותה של הזכות לקבל מידע נעוצה בין השאר בכך שהמידע מגביר את אמון הציבור ברשות השלטונית. הרשות השלטונית נועדה לשרת את הציבור כל מה שיש בידיה מיועד לטובתו של הציבור.
על פי החוק, הזכות למידע מוגנת גם אם היא פוגעת בזכויות אחרות כמו הזכות לפרטיות. לדוגמא: בעתירה שהגישה הקליניקה דרשו העותרים נתונים הכוללים את מחיר העסקה (בכמה נמכרה הדירה או הקרקע?), התאריך שבו בוצעה העסקה, כתובת הדירה שנמכרה, שטח הדירה, הקומה שבה היא ממוקמת, מספר החדרים בה ועוד...
העותרים טענו בעתירתם שנתונים אלה חיוניים ובעלי ערך רב למחקר האקדמי, וכי חשיפתם תשפיע רבות על התנהלות שוק המקרקעין/ הדירות בישראל. חשיפת הנתונים תשיג את היעדים המרכזיים הבאים:
 חשיפת הנתונים תמנע הפלייה של אוכלוסיות חלשות (כלומר- לכולם תהיה אפשרות שווה להשיג את הנתונים ולקבל את הידע הנחוץ להם לרכישת דירה ).
 חשיפת הנתונים תגביר את הבקרה ואת הפיקוח על עסקאות המקרקעין. הדבר יביא לשיפור האמינות בביצוע העסקאות, שכן תגבר השקיפות ותפחת הסודיות.
רשות המיסים טענה כנגד העותרים כי חשיפת הנתונים האלה תפגע בפרטיות של הצדדים המעורבים בקניה ובמכירה של המקרקעין. לכן, טענה רשות המסים, שאין לאפשר גישה לחלק מהנתונים שביקשו העותרים.
בית-המשפט קבע שאין כל מניעה לאפשר לציבור הרחב נגישות לנתונים אלה, כל עוד שמות האנשים המעורבים בקניה ובמכירה אינם מופיעים במאגר הנתונים. לכן הורה בית המשפט לרשות המיסים לפתוח את מאגר הנתונים ולהנגיש אותו לציבור.
כתוצאה מעתירה זו פתחה רשות המיסים מאגר מידע באינטרנט, שיש בו כל הנתונים על עסקאות המקרקעין, שאותם דרשו העותרים לחשוף.

קרידט תמונה: flickr-Rosalyn Davis

קסֶנופוביה בישראל

מאת: יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים
תלמידים יקרים, תלמידות יקרות. היום ברצוני ללמד אתכם מילה חדשה:

קְסֶנוֹפוֹבְּיָה

קְסֶ-נוֹ-פוֹבְּ-יָה

קסֶנופוביה פירושה: פחד מהזר וסלידה ממנו, אך ורק מן הסיבה שהוא זר.
הקסנופוביה היא "אחות" של תופעות מכוערות אחרות, כמו אנטישמיות (פחד וסלידה מיהודים), גזענות (פחד וסלידה משחורים או מבני גזעים אחרים, שאינם "לבנים"), הומופוביה (פחד וסלידה מהומואים, מלסביות ומטרנסג'נדרים), ושובניזם (התייחסות משפילה לנשים).

למרבה הצער, בחודשים האחרונים אני שומע יותר ויותר ביטויים קסנופוביים כנגד מהגרי עבודה (עובדים זרים), וכן כנגד אנשים שהגיעו לישראל כדי לבקש בה מקלט מדיני (כלומר, אנשים שטוענים שנשקפת להם סכנת חיים במדינותיהם, ומבקשים לקבל מחסה בישראל), בעיקר כאלה שבאו מאפריקה.

ההתבטאויות הקסנופוביות כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט באות מצד אזרחים, וכן מצד אנשי ציבור. הם מייחסים לזרים תכונות שליליות שונות, לעיתים ללא כל אחיזה במציאות, ולעיתים תוך הפרזה והגזמה בנתונים. כך, למשל, מייחסים לאנשים אלה עבריינות, שימוש בסמים, מחלות, מוסר ירוד, בורות ועוד כהנה וכהנה.

מה שעצוב בעיני הוא שחלק גדול מאותם אנשים בישראל, שמתבטאים באופן קסנופובי כנגד העובדים הזרים ומבקשי המקלט סבלו בעבר הלא רחוק בעצמם מגילויי גזענות, אנטישמיות וקסנופוביה כנגדם. אינני מדבר רק על העובדה שהרוב המכריע של אזרחי מדינת ישראל הם יהודים, שאבותיהם ואימהותיהם סבלו רדיפות נוראיות בגלל יהדותם במדינות שונות ברחבי העולם. אני מדבר גם, למשל, על מזרחיים בישראל (אנשים ממוצא יהודי-ספרדי).

במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשנת 1949 נכתבו הדברים המזעזעים הבאים ביחס ליהודים מזרחיים: "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו בשיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני... בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצאו זוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין...אבל מעל לכל קיימת עובדה יסודית, המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ, ובראש ובראשונה – עצלות כרונית ושנאת עבודה" (את המאמר הזה איתר פרופ' ברוך קימרלינג, והציטוט ממנו כלול במאמר שפירסם בכתב-העת "סוציולוגיה ישראלית").

אל תתבלבלו: כשאותו עיתונאי מ"הארץ" כתב על ה"אפריקאים", הוא לא התכוון למבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה. הוא התכוון ליהודים ממרוקו, מטוניס, מאלג'יר ומלוב. כלומר, הוא דיבר על ההורים, או הסבים והסבתות של חלק גדול מאיתנו. אני בטוח שדברי ההבל הללו, המכוערים כל-כך, מכעיסים רבים מכם. עכשיו נשאלת השאלה: האם יש היגיון או צדק בכך, שמשהו שמאוד מטריד אותנו כאשר הוא נאמר עלינו, ייהפך לפחות מטריד רק מפני שהוא נאמר על אחרים? התשובה, לדעתי, היא: לא. חובה עלינו להתנגד לגילויי שנאה, לאלימות מילולית ולהשפלה של כל אדם. גם אם הוא נראה שונה מאיתנו. גם אם הוא שחור. גם אם הוא זר.

תמונה: ויקיפדיה,Ygrek

לא קלה היא דרכנו

מאת: עו"ד הדר יוהס-פלד, הקליניקה לצדק סביבתי

כאשר מזכירים את המאבק לקידום התחבורה הציבורית כמאבק סביבתי, לא אחת מורמת גבה – מה הקשר בין תחבורה ציבורית לאיכות הסביבה? אז זהו, שיש קשר, וקשר הדוק. למעשה, התחבורה היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הסביבה. קודם כל, זיהום האוויר. כל מכונית שנוסעת בכביש פולטת זיהום הפוגע בתושבים המתגוררים בקרבת הכבישים, ברוכבי אופניים, בהולכי הרגל ובשאר הנוסעים בכביש. ככל שיש יותר מכוניות – יש יותר זיהום. עניין נוסף וחשוב לא פחות הוא הפגיעה בשטחים הפתוחים. ככל שיש יותר כלי רכב – כך יש צורך ביותר כבישים, ובכבישים רחבים יותר. סלילת הכבישים נעשית על חשבון השטחים פתוחים, פעמים רבות באזורים בעלי חשיבות מבחינת ערכי הטבע. כך למשל, הכבישים עלולים לפגוע קשות בנוף למנוע מבעלי חיים מעבר חופשי ובטוח, ועוד 1

ההיגיון הוא פשוט – ככל שיותר אנשים יסעו באוטובוסים וברכבות במקום ברכב הפרטי – יהיה פחות זיהום אוויר, יהיה צורך בפחות כבישים, וכך תפחת הפגיעה בשטחים הפתוחים.
אז אם זה כל-כך פשוט – למה רוב האנשים משתמשים ברכב הפרטי ולא בתחבורה ציבורית? למה רק 20% אחוז מהציבור משתמשים בתחבורה ציבורית, ו-80% מעדיפים את הרכב הפרטי 2?
ניתן לחשוב על תשובות שונות - כמו רכב כסמל מעמדי, העדר תחבורה ציבורית בשבת ועצמאות רבה שמעניק הרכב הפרטי. אבל נראה שהשימוש היומיומי ברכב הפרטי נובע בעיקר מטעמי נוחות, וזאת משום שהתחבורה הציבורית בישראל אינה נוחה. השירות ברמה לא טובה, האוטובוסים אינם מגיעים בזמן; לא ניתנת עדיפות לתחבורה הציבורית, כך שהאוטובוסים נתקעים בפקקים, וגם במקומות שבהם יש נתיבים מיוחדים לתחבורה ציבורית - לא אוכפים את החוק; מסלולי הקווים ארוכים מדי, והנסיעה ממקום למקום נמשכת זמן רב מדי. בקיצור – לא נוח לנסוע בתחבורה הציבורית.
אז מה עושים? בשנים האחרונות יש תכניות לשפר את התחבורה הציבורית. למשל, באזור גוש-דן מדברים כבר שנים רבות על רכבת קלה. רכבת קלה עדיין אין, אבל בינתיים מתכננים ארגון מחדש של התחבורה הציבורית בתל-אביב, שכולל בין היתר שינוי של מסלולי הקווים. גם בירושלים יש תכניות לשיפור התחבורה הציבורית. כבר שנים ארוכות עומלים בירושלים על בניית הרכבת הקלה, שאמורה להיות מערכת יעילה להסעת המוני נוסעים ברחבי העיר, וכן פועלים לשפר את קווי האוטובוס. הבעיה היא שהעבודות לבניית הרכבת נמשכות כבר כמה שנים, והפעלת הקו הראשון מתעכבת שוב ושוב. ואם להוסיף על-כך, העבודות לבניית הרכבת הקלה בירושלים הפכו את התנועה בעיר לקשה מאד. בעקבות מצב זה, התארגנה בירושלים קבוצת תושבים, שמנסה להיאבק ולשפר את מצב התחבורה הציבורית. הקליניקה לצדק סביבתי מסייעת לה במאבק זה.
לסיום – אני מאמינה שבכל זאת יש מקום לאופטימיות. הניסיון של ערים רבות בעולם מוכיח שתחבורה ציבורית יכולה להצליח, ולהיות הדרך המועדפת על התושבים להגיע ממקום למקום. הדבר דורש תכנון נכון וכולל של התחבורה הציבורית – ובין היתר מחייב לבחור באמצעי תחבורה מתאימים ויעילים, לחבר בין קווים שונים ובין אמצעי תחבורה שונים, כך שיהיה אפשר להחליף קווים בצורה יעילה, ובעיקר – לתת עדיפות לתחבורה הציבורית על פני הרכב הפרטי.
נסיעה טובה!


על ההשפעות הסביבתיות של התחבורה אפשר לקרוא באתר המשרד להגנת הסביבה

המספרים לקוחים מתוך מאמר דעה של אריק טפיירו, רכז תחבורה בחברה להגנת הטבע

פרשת עמנואל

מאת: יעל כפרי ומיכל אהרוני

המשפט בשירות הקהילה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב

תמונה מפליקר:by myshi

"פרשת עמנואל" התחילה כבעיה של שוויון .השאלה שבה דן בג"ץ היא - האם בית הספר שמפריד בין תלמידות ממוצא ספרדי לתלמידות ממוצא אשכנזי הוא בית ספר מפלה? האם חצר המשחקים שחולקה לשניים, שעות ההפסקה שהופרדו, חדר המורות שנחצה, ותלבושת אחידה נפרדת לשתי הקבוצות - מהווים אפליה? בג"ץ הכריע שאכן כן. זוהי אפליה ויש למגר אותה באופן מידי.
מי הגורם שצריך לשים קץ לאפליה? עמותת "נוער כהלכה" ויואב ללום העומד בראשה, עתרו לבג"ץ נגד משרד החינוך ונגד מרכז החינוך העצמאי (שבית הספר שייך לו), שהם הגופים שאחראים להמשך קיומה של האפליה. כל זמן שמשרד החינוך מאפשר את המשך התנהלותו של בית הספר – הוא אחראי לאפליה הנוהגת בו. אך הן משרד החינוך והן מרכז החינוך העצמאי הודיעו שהם הסירו את כל סימני האפליה מבית הספר, ומי שמונע את הלימוד המשותף הם ההורים מהזרם החסידי, אשכנזים ברובם, המסרבים שבנותיהם ילמדו עם התלמידות מהזרם "הכללי" - ספרדיות ברובן.

ברגע זה החל הסכסוך לקבל פנים אחרות. כידוע, בג"ץ עוסק בעתירות נגד רשויות המדינה ונגד גופים ציבוריים. אך לפתע הפכו אזרחים, אנשים פרטיים, שאינם גוף ממשלתי או ציבורי - להיות הגורם שאליו מכוון בג"ץ את פסיקותיו. יש לומר עוד, כי הפעולה נגד אותם אזרחים הייתה חמורה בהרבה מאשר פעולות שננקטות נגד רשויות שאינן מקיימות את צווי בית המשפט: בג"ץ הטיל על ההורים קנסות, וכשלא שילמו אותם, הוציא נגדם צווי מאסר ושלח אותם לבית הסוהר, שבו ישבו כעשרה ימים.

ההתקוממות נגד מאסר ההורים הייתה משותפת לחרדים ולחילונים, לאשכנזים ולספרדים. במקום לדון בשאלת השוויון התמקד הדיון הציבורי בסמכותו של בג"ץ, ובעימות בין דת למדינה. הנושא החינוכי נשכח.

אבל מה יקרה בשנה הבאה בבית הספר "בית יעקב" בעמנואל? אחד מהפתרונות שנשמעים בתקשורת הוא שהחרדים מהזרם החסידי (אשכנזים ברובם) יקימו בית ספר פרטי, שלא יקבל מימון מהמדינה, ובו יוכלו לעשות כרצונם. זוהי טעות או הטעייה. ראשית גם בית ספר פרטי מקבל כ-55% מתקציבו מהמדינה. שנית – אסור להפלות במדינת ישראל על רקע עדתי, גם כשמדובר במוסד פרטי. האפליה בחינוך היא עבירה פלילית ולמשרד החינוך אסור לתמוך בכך.
המשפט בשירות הקהילה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב מארגן בימים אלה פורום של ארגונים העוסקים בחינוך, ושמטרתו להיאבק באפליה במערכת החינוך. בשלב ראשון המטרה היא להעניק ייעוץ משפטי להורים ולתלמידים שנתקלו באפליה בקבלה לבית הספר.

העסק של פאידה

העסק של פאידה
מאת: ענת קליגר (יועצת עסקית)
הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי

פעמים רבות אנחנו שומעים את המשפט "כל אחד יכול להצליח בכוחות עצמו אם רק יתאמץ מספיק, שוויון הזדמנויות לכולם", אבל בדיקה מדוקדקת יותר של הפרטים מראה שיש הרבה מכשולים בלתי נראים, שמקשים גם על המוכשרים ביותר שבינינו.
פאידה, שהגיעה אל הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, היא מהגרת מקונגו. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים אכזרית ביותר כבר למעלה מעשר שנים. פאידה ומשפחתה נרדפו בגלל עמדותיהן הפוליטיות והצליחו להימלט מקונגו ולהתגלגל בדרך לא דרך לישראל. ישראל היא מקום מקלט עבור פאידה, שבו היא מצפה למצוא עתיד טוב ובטוח יותר. מדינת ישראל מכירה במצב הקשה בקונגו ואף מקבלת פליטים המגיעים משם, אבל המדינה אינה מציעה כל תמיכה אחרת לאלו שהגיעו לכאן אחרי כל כך הרבה תלאות וטלטלות.
פאידה, שהחלה את לימודיה באוניברסיטה בקונגו אך לא הספיקה לסיים אותם, יצאה לחפש מקומות עבודה בתל אביב - אבל רק חברות ניקיון הסכימו לשכור אותה לעבודה. צבע עורה, מגבלות של תקשורת ושפה, מחסור באמצעים כספיים שיאפשרו לה, למשל, ללמוד עברית או מקצוע, דוחפים אותה ל"קריירה" בתחום הניקיון ושירותי הסיעוד. בגלל כל המגבלות הללו החליטו הארגונים מיקרופיי ועמותת סביבה תומכת, בשיתוף הקליניקה ליזמות עסקית וצדק כלכלי, להציע לנשים מקונגו קורס, שמסייע להן לפתוח עסק משלהן, וכן להעניק להן הלוואה זעירה, שתהיה ההון הראשוני שיאפשר להן להקים עסק ולפתחו. הלוואות מסוג זה נקראות "מיקרופיננס".

מה זה מיקרופיננס? מי צריך את זה?
שיטת ה"מיקרופיננס" או "מימון זעיר" הומצאה על ידי זוכה פרס נובל לשלום מוחמד יונוס. זוהי שיטה שבה מוענקות הלוואות בסכומים קטנים לאוכלוסיה מעוטת יכולת כלכלית. מכיוון שבנקים מעמידים תנאים רבים לקבלת הלוואה, ישנם מגזרים שלמים באוכלוסיה שאינם יכולים לגייס הון ראשוני כדי להקים עסק שיפרנס אותם.
במגזרים אלה נכללים אנשים עם מצוקות שונות, המתקשים להשתלב בשוק העבודה כשכירות וכשכירים ולפרנס את עצמם ואת משפחתם בכבוד. מדובר במהגרים, במיעוטים, באנשים מעוטי השכלה וחסרי מקצוע, או ב"סתם" אמהות שאינן יכולות לשלב בין גידול ילדיהן לבין דרישות שוק העבודה. אנשים אלה אינם עונים על דרישות שוק העבודה, גם בגלל הריחוק הגיאוגרפי ממקומות התעסוקה, הבדלים תרבותיים וחברתיים בינם לבין רוב האוכלוסייה במדינה, וכן עקב אפליה בשל מוצא ובשל מין.
"מימון זעיר" מספק לאנשים, ובעיקר לנשים, הזדמנות לקבל הון ראשוני, גם אם זעיר ביותר, כדי להקים ולפתח עסק משלהן. ההלוואה ניתנת במשולב עם קורס הכשרה, שבו לומדות הנשים איך להקים ואיך להפעיל את העסק שלהן.

ובחזרה לפאידה. בעזרת הייעוץ וההלוואה שקיבלה, היא הפסיקה לעבוד כמנקה ופתחה גן ילדים בביתה. בתחילה טיפלה בשלושה ילדים, ולאט לאט הגיעו לגן ילדים נוספים מקהילת הפליטים מקונגו. למרות כל הקשיים והמגבלות, שעל חלקם התגברה בעזרת יעוץ שקיבלה מסטודנטים בקליניקה, היא הצליחה לפתח עסק משלה. אין בנק בישראל שמוכן אפילו לשקול לתת הלוואה ללקוחה כמו פאידה, אף שהיא יכולה להחזיר את ההלוואה, כמו כל לקוח אחר של הבנק. ולכן הלוואה זעירה מארגון חברתי פותחת בפניה אפשרויות שלא היו בפניה קודם לכן.
כל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, אבל לפעמים המאמץ לא מספיק - צריך קצת עזרה מאחרים. למשל, לתת אשראי – כסף וגם אמון שההלוואה תוחזר. האשראי, ובוודאי עוד דברים רבים אחרים, נחוצים כדי לאפשר לכולם, ובעיקר לכולן, הזדמנות שווה באמת.

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה

ארצ'י באנקר - הכל נשאר במשפחה, לא בטוח שהיה עובר ועדת קבלה - מאת דוד (מכתב מאת לקוח של הקליניקה לזכויות אדם)

שלום,

שמי דוד, ואני אזרח ישראל כמוכם, רק שיש לי בעייה קטנה: אני דור שני לניצולי שואה וסובל מדיסטימיה.

דיסטימיה היא דכאון קל, אבל כרוני.

גם אשתי עברה ילדות לא קלה, ולא הייתה לה אפשרות ללמוד בבית ספר תיכון.

יחד אנו גרים במרכז הארץ, מנהלים משפחה וחיים חיים נורמאליים כמו רוב האזרחים.

כמו רובנו, יש לנו חלום על בית קטן עם חצר, זאטוטים המשתעשעים על הדשא ואם אפשר – גם כלב.

לפני כשלש שנים ראינו פרסומים על "הכפר היווני" בקיבוץ מעיין ברוך. מדובר על שכונת הרחבה לקיבוץ, ישוב קהילתי. כלומר: בישוב יגורו אנשים בשני מעמדות: חברי קיבוץ ועירוניים. העירוניים חיים כמו בכל מקום אחר, כלומר, בין השאר – כל משפחה היא גוף כלכלי עצמאי. הקשר עם השכנים – כמו בעיר: אפשר להתחבר, אפשר "שלום שלום" מנומס, ואפשר גם בלי. אין כלל חובה להכיר את כל תושבי היישוב.

מצא חן בעינינו הרעיון לגור בגליל, עם מזג האוויר הנח והקירבה למקורות הירדן. רצינו לשפר את איכות חיינו, וגם להיענות לכל המודעות הקוראות לאנשים להתיישב בגליל. בקשר לתעסוקה: היום, בעידן האינטרנט, כבר לא משנה כל-כך איפה אתה גר.

נסעתי לשם, חתמתי על הטפסים ושילמתי דמי הרשמה, כדי לתפוס מגרש. הבנתי שצריך לעבור וועדת קבלה. איש המכירות אמר לי שזה תהליך פורמאלי, ושכמעט כולם עוברים אותה. באתר באינטרנט צויין שמקבלים רק "אנשים איכותיים". לא חשבתי שיש בנו פגם כלשהו, שימנע ממנו להתקבל.

במכון הבדיקה הפסיכולוגית, בשיחה עם אדם אחר, התברר לי שהעניין יותר מורכב וכל הרעיון החל לא למצוא חן בעיני. מרווקותי, אני זוכר טוב מאד את ועדות הקבלה לכל מיני קבוצות פו"פ, אנשים שהחליטו שהם יותר טובים מהאחרים, והם לא היו מוכנים לקבל אנשים שלא היו "מתאימים" להם. (אני לא חושב שהם היו יותר טובים מאנשים אחרים). אבל – אלה היו קבוצות פרטיות, והם היו רשאים לעשות כטוב בעיניהם. כאן מדובר באדמת מינהל מקרקעי ישראל, גוף המנהל את קרקעות המדינה, ואחראי לאינטרסים של כל אזרחי המדינה.

קשה היה לי לקבל את התשובה השלילית מוועדת הקליטה. מאד כעסתי. חיפשתי דרך פעולה והגעתי אל עו"ד גדיר ניקולא מהקליניקה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. קשה לי לקבל את הרעיון שמספר מצומצם מאד של אנשים, שהם כלל לא יותר טובים ממני ולמיטב דעתי אין להם יותר זכויות ממני, יחליטו שאינם מעוניינים בי בתור שכן. הם טוענים ל"זכותם לבחור את שכניהם". אני לא מכיר זכות כזאת. תארו לכם מה היה קורה בתל-אביב, אם כל אחד היה נאבק על "זכותו לבחור את שכניו".
פנינו לוועדת הערר של המינהל. שוב קיבלנו תשובה שלילית. עלי לציין שהתשובה שוב הייתה סתמית – "אי התאמה חברתית". (אני חושב שהסיבה היא המחלה ממנה אני סובל, הדיסטימיה, וההשכלה הנמוכה של אשתי, אהובה. תוך כדי לימוד הנושא נודע לי שהם כלל לא מקבלים נכים, הומואים ולסביות, אתיופים וכהי עור אחרים, משפחות חד-הוריות וכו'). איפה, למשל, כל ה"ואהבת לרעך כמוך", "אהבת חינם" ו"קבלת האחר"? איפה, למשל, העזרה לנכים, פיזיים ונפשיים, להתערות בחברה?

עתרנו לבג"ץ, ולעתירה הצטרפה האגודה לזכויות האזרח (עתירה 3552/08). לדעתנו, זכותו של כל אזרח לגור בכל מקום בארץ, מה גם שבג"ץ כבר פסק שוועדות הקליטה האלה אינן חוקיות. בג"ץ, בראשות השופטת דורית ביניש, הוציא צו כנגד המשיבים (המנהל והקיבוץ) ודרש מהם למעשה לענות על שתי שאלות: א: מדוע הם אינם מעוניינים שאגור במעיין ברוך. ב: מדוע לא ישונו תקנות המינהל בנוגע לוועדות הקליטה לישובים הקהילתיים.

עד עכשיו לא התקבלו תשובות לשאלות אלה.

כרגע עומדת עוד עתירה, של זוג ערבים שנדחו מהישוב רקפת. דרך אגב: רוב התלונות על וועדות הקליטה הן דווקא של יהודים.

נחרדנו לשמוע שחבר כנסת יהודי רוצה להציע הצעת חוק הנותנת גושפנקא רשמית לוועדות הקליטה האלה. ("חוק עוקף בג"ץ"). אני לא מבין איך גוף כמו הכנסת, האמור לדאוג לכל אזרחי המדינה, דואג רק לאינטרסים של מספר מצומצם מאד של אנשים. האמת היא שהבידול הזה שהם מנסים לעשות בכלל אינו גם לטובתם. אני גם לא מבין איך חבר כנסת יהודי, אחרי כל מה שהעם היהודי עבר בגלות, מסוגל כלל להעלות רעיון כזה.

אתם מבינים מה יהיו התוצאות של חוק כזה? – התוצאות יהיו התבדלות. אנשים לא יוכלו לגור היכן שהם רוצים, אלא רק איפה ש"יתירו" להם. אפרטהייד. הדחויים יגור בלית ברירה גם הם בישוב קהילתי משלהם: מקום המוקצה לדחויים. עם ישראל יתחלק לקאסטות, כמו בהודו. המרירות, שכבר אוכלת כל חלקה טובה בחברה, תגבר.

ומה עם הבטחון? אתם באמת חושבים שלבחור שגדל באזור של דחויים, שמטפטפים לו כל הזמן שיש אנשים הטובים ושווים יותר ממנו, עם יותר זכויות, המקבלים תנאי מחייה וחינוך יותר טובים, תהיה מוטיבציה לשרת בצבא?

אנו נהיה עדים לארועים קשים, שוואדי סאליב והפנתרים הם כאין ואפס לעומתם. סביר להניח שכל העם היהודי יתפורר, ואני לגמרי לא חושב שאני מגזים.

ובאשר לי: כל חיי נאבקתי לחיות חיים נורמליים, ללא דחיות. גם הפעם אני לא מתכוון לוותר.

ותחשבו על זה

דוד